"יונה": תרחיש שלום שלישי (ואחרון) של "פרויקט המילניום"

לרשימה זו קדמו מבוא קצר לתרחישי השלום, התרחיש הראשון ("מפעל מים") והתרחיש השני ("העיר הפתוחה"). 

 

תרחיש 3: יונה

בישראל, הכל התחיל ברעיון פשוט: הפסקת פעולות התגמול. שם הצופן של התוכנית היה יונה. מנהיגים ישראלים דנו באפשרות בחשאי; הדיון נעשה ציבורי לזמן מה, בכל פעם שנערך בכנסת, אבל בדרך כלל הוא היה חשאי. הרעיון של יונה היה להפנות את דעת הקהל בעולם, אולי אפילו את התמיכה של דעת הקהל הפלשתינאית והערבית, נגד רעיון פיגועי ההתאבדות. הניצים בוויכוח אמרו, "יש רק שתי תגובות לאלימות הפיגועים: 'להפנות את הלחי השנייה עד שימאס להם להרוג בנו' או 'עין תחת עין'. התלמוד מלמד את גישת 'עין תחת עין'; הציבור שלנו והעולם כולו יחשבו שאנחנו חלשים אם ננטוש אותה, האויב יראה בהפניית הלחי השנייה סימן ל'התקפלות'. אנחנו חייבים להמשיך להגיב למרות שבכך אנחנו מידרדרים במנהרה אפלה." יריביהם אמרו, "אבל בהיסטוריה, המטרה של 'עין תחת עין' הייתה להגביל את פעולת התגמול, לא להסלים את המצב: מוגדרת תגובה קטנה על פגיעה קטנה. ניסינו את שיטת המקל, וכפי שאתם אומרים, היא רק הובילה אותנו במורד מנהרה אפלה, עד שנותרה לנו רק אפשרות אחת- יותר כוח. פעולות התגמול המסלימות שלנו דוחקות אותם לפינה. אם אנחנו פשוט נפסיק – ונכריז על כך באופן חד צדדי – העולם יראה את הפלשתינאים באור חדש. כיום אנשים רבים רואים בהם לוחמי חירות פשוט כיוון שאנחנו מגיבים. אם נפסיק להגיב, הם יראו בטרוריסטים הפלשתינאים טרוריסטים בלבד. ואולי אם אנחנו נפסיק, מוסלמים מתונים יתלכדו וייזמו את קידום השלום בצד שלהם."
בשעה שהדיון החשאי הזה התנהל בישראל, ניהלו קיצונים איסלמיים דיון חשאי משלהם. ההתרחשות הבו-זמנית הייתה צירוף המקרים מופלא – אולי תשישות בו-זמנית של שני הצדדים היא שהניבה את הדיונים הפנימיים החשאיים הללו. הניצים האיסלאמיים טענו כי יש להרחיב את היקף פעולותיהם, לעבור מפיגועים באמצעות חומרי נפץ לפיגועים קטלניים מסוגים אחרים, שיפגעו באנשים רבים יותר ובכך יהיו בולטים, מפחידים ומשכנעים עוד יותר בעיני הישראלים. שיטות הפיגועים האפשריות היו ברורות למדי וזמינות לכל דורש: החל מחומרים רעילים, כימיים ורדיואקטיביים, ועד כלי נשק גרעיניים קטנים. הם אמרו: "הישראלים לא מבינים שפיגועי התאבדות הם כלי הנשק האפקטיבי היחיד שלנו? הם ודאי מבינים שקנה המידה חשוב להשגת מטרתנו. חישבו עד כמה הפעולה בניו יורק הועילה לשיבוש חייו של המערב ולשינוי אופיו של הסכסוך. הבהרנו להם במה העניין. עכשיו כל האנשים בעולם מודעים למטרה שלנו. הפעולה שיחררה כוחות עצומים, שיכולים להביא רק לניצחוננו. אפשר למדוד את ההצלחה לפי תסכולו של המערב באפגניסטאן ובעיראק, לפי התפשטות הטרור העולמי, לפי חוסר האונים של האו"ם. אנחנו חייבים להמשיך להאמין בניצחון הסופי."

יריביהם בוויכוח זה היו קיצונים במובן ההפוך. הם אמרו: "חִישבו על מה שאמרתם. פעולותינו החרידו את הדוב מרבצו. לוב נכנעה. באיראן מתחילות פעולות פיקוח של האו"ם . באפגניסטן ובעיראק, ירדנו למחתרת. האם זה מוביל אל המטרה שלנו? האם זה עוזר לנו לכונן לעצמנו מולדת בטוחה ולהוקיע את ישראל על פשעיה?" התגובה: "איך השתניתם, אחים. בעבר אמרנו שמטרתנו לחסל את ישראל ולהחזיר לידינו את המולדת, עכשיו אתם מוכנים להסתפק בהוקעה."
"כן, אולי הטיעון הזה שונה מעט משהיה בעבר, אבל הוא מכיר במציאות – ישראל לא תימָחה מעל האדמה. המערב לא יאפשר זאת. אינכם רואים כיצד כיוון הפעולה הנוכחי שלנו פועל לרעת כינון מולדת משלנו? הוא גוזל מאיתנו את הצעירים הטובים והחכמים ביותר שיכולים היו להיות למנהיגי המדינה הזאת. אם נחדול, אם נשנה טקטיקה, מי ייחשבו לתוקפנים? מי יזכו לתוצאה טובה יותר בכל משא ומתן? איזה תירוץ יהיה אז לראש הממשלה שלהם להרוס את בתינו ולהרוג את אנשינו?" התגובה: "אבל האם נוכל להפסיק את פיגועי ההתאבדות אפילו אם נרצה? האם נצטרך להילחם באנשינו-אנו?" השאלה נותרה תלויה באוויר.
ולפיכך היו לכל אחד מן הצדדים סיבות לרצות להפסיק ולפנות לנתיב חדש אבל, כמו שוליית הקוסם, התנופה המשיכה את הפיגועים ואת פעולות התגמול עוד ועוד.
אירוע מפתיע הפך אז את הקערה על פיה:

סרבנים ישראלים אומרים שלא ישתתפו בתקיפות מן האוויר
אמצעי התקשורת, הציבור והפוליטיקאים בישראל מגנים 27 טייסים וטוענים כי אינם ראויים לשרת בצה"ל
ירושלים – עשרים ושבעה טייסי מילואים ישראלים הצטרפו בשבוע שעבר לתנועת הסרבנים, ואמרו שלא ישתתפו בתקיפות על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, שבהן נפגעים לעיתים קרובות אזרחים. "אנחנו מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית," אמרו הטייסים בעצומה שהגישו למפקד חיל האוויר. "אנחנו מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע."
הסרבנים מן השבוע שעבר הם חלק מתנועה קטנה אך קולנית המתנגדת למדיניות ה"חיסולים הממוקדים" של ישראל, שבה מסוקים ומטוסים מטילים פצצות או יורים טילים כדי להרוג מחבלים המסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית.

זה היה חלק מתנועת שלום – "קטנה אבל קולנית," כפי שמסרה סוכנות הידיעות רויטרס – שלא הייתה מוכרת כמעט מחוץ לישראל. למעשה, המתונים הן במחנה הישראלי והן במחנה הפלשתיני קיימו מגעים מזה זמן מה. הם דיברו באתר אינטרנט המוקדש לשלום, בדרך כלל בשמות בדויים; הם אמרו שניתן להשיג שלום – הצהרה מפתיעה בשעה שההרג ופעולות התגמול אפפו אותם מכל עבר. ההיסטוריה, אמרו, תדון אותנו לכף חובה על כך שלא נקטנו עמדה ולא פעלנו לפי השקפותינו המוסריות. לא נוכל לקבל את החיים כפי שהם היום.
התנועה זכתה להכרה מחוץ לאיזור. הרעיון לפיו המתונים עשויים לצבור כוח וכי הכוח החדש הזה יוכל להביא שלום היה מפתה. השאלה שלא בוטאה בקול רם באו"ם, בוושינגטון, בלונדון ובכל מקום שהיו בו אנשים בעלי רצון טוב שביקשו את השלום היתה, "כיצד אפשר לעודד את התנועה הזאת?" בתוך ישראל ובקרב הפלשתינאים שררה התנגדות, כמובן. תנועות שלום כמו "ארבע אמהות" בישראל קמו ונפלו – האם הזמנים השתנו, האם מעשה הרג אחד, פיגוע רצחני אחד, התנקשות אחת חסרת מחשבה, יטו את כף המאזניים? היו שקיוו שכך יהיה; היו שחששו שכך יהיה. באו"ם, הפרס החדש על שם גנדי הוענק לאנשים שניחנו באומץ המוסרי הנדרש להטיף למתינות. כיוון שהפרס היה עלול להפוך את הזוכים בו למטרות להתנקשות, הוא הוענק אנונימית, וההכרזה בדבר הזכייה עוכבה עד השגת השלום. האומות המאוחדות הקימו מדרשה לאי-אלימות כמוסד קבוע. הסרבנים, אשר נאסרו בעוון התנגדות לסמכות הצבא, אומצו כאסירי מצפון על ידי תנועת אמנסטי הבינלאומית. תנועה רחבת היקף הוקמה למען שיחרורם, ובסופו של דבר הם שוחררו מבתי הכלא הצבאיים. מנהיגם היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום, אבל הסיבה העיקרית להתקדמות הייתה העובדה שכל אחד מן הצדדים יכול לומר: "אתם רואים, יש שותף בצד השני."
תנועת הסירוב קמה בתקופה שבה הפוליטיקאים חיפשו דרך לשנות מסלול. הכוחות הללו השתלבו וצעדים ראשוניים, גם אם רפים בתחילה, הניעו את האלימות לקראת שלום. התנועה צמחה על פי דרכם של גנדי ושל מרתין לותר קינג ג'וניור. וכהד לתקופת וייטנאם, אשר בה גדלה ההתנגדות בארה"ב והפוליטיקאים צייתו לה, ההתנגדות בישראל ובקרב הפלשתינאים הפכה להיות הזרם המרכזי.
הנה מה שקרה לאחר מכן. זה היה כמו במשחק שחמט. המנהיגות בצד הישראלי ובצד הפלשתיני כאחד השתנתה כתוצאה מגורמים רבים: לחץ פוליטי חיצוני גובר, בחירוֹת חדשות, הזדקנות המנהיגים המובילים ומאבקים פוליטיים פנימיים – כולם מילאו תפקיד בכך. התמיכה העממית משני הצדדים גברה והתפשטה מן הסרבנים הקולניים לאוכלוסיה הרחבה יותר. המנהיגות החדשה שנבחרה, שהייתה נתונה בחיבוק התומך של התנועה לעבר השלום , העבירה את המשחק לשלב הבא. הישראלים קיבלו הבטחה כי הפיגועים ייפסקו וכי יוזמיהם ייעצרו וייענשו. הפלשתינאים קיבלו הסכם משוריין שהישראלים ייסוגו לגבולות 1967, יפסיקו להקים התנחלויות חדשות (ההתנחלויות הקיימות יישארו על כנן, ותושביהן יקבלו אזרחות כפולה), ויפסיקו את פעולות התגמול. הפלשתינאים כינו את ההסכם "תום הכיבוש". הישראלים כינו אותו "ניצחון השלום".

תוך חודשים ספורים, הישראלים סיכמו במשא ומתן סדרה של חוזי שלום והסכמים לא רק עם הרשות הפלשתינית אלא למעשה עם כל מדינות ערב. בחוזים ובהסכמים נקבע כי לישראל יש זכות קיום וכי מעתה והלאה יתקיים באיזור מצב אי-התקפה. פלשתינאים ומדינות שכנות קידמו בברכה את הסכמתה של ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני בתמורה להבטחתם שלהם לא לפתח נשק גרעיני ולאפשר פיקוח בינלאומי של האו"ם.
נותרו עוד בעיות בלתי פתורות במשחק הגומלין הזה. הראשונה היתה קביעת הריבונות על ירושלים (בסופו של דבר היא הפכה לעיר פתוחה, בעלת ממשל דמוקרטי משלה, פתוחה לכל הדתות, הנושאת באחריות לשמור ולהגן על כל המקומות הקדושים). השנייה הייתה בעיית הפלשתינאים שרצו לשוב לישראל. ישראל חששה כי מבול של מהגרים יערער את המבנה הפוליטי; כתוצאה מכך, נקבעו מכסות הגירה. לבנון וירדן, ובמידה מסוימת גם מצרים וסוריה, סייעו בכך שקלטו חלק מהפליטים. ציניקנים חששו ממטרות נסתרות אבל השלום עמד באוויר. המיעוט המוסלמי הקיצוני הפך להיות בלתי נראה והייתה בכך סיבה לדאגה, אבל מלבד הדוגלים בתיאוריות קונספירציה, כל השאר קיבלו בברכה את השקט.
בעוד יחסי הגומלין הללו מתפתחים, נמנעו ארצות הברית והאיחוד האירופי ממעורבות ישירה, אבל עזרו בדרכים אחרות. העברות הון זר לאיזור זכו לתמריצי סחר והון. ארצות הברית יזמה קמפיין דיפלומטי לניטרול התמיכה הכספית הערבית בדוגלים בלחימה והעבירה את תמיכתה בישראל לערוצים אחרים, שאינם כוללים חימוש. הצידוק לשינויי המדיניות האלה היה פשוט: כדי שתהליך ישראל-פלשתיני מיטיב יוכל להתרקם, גופים מבחוץ חייבים להפסיק ללבות את האש. היו פוליטיקאים שרצו "לקדם" את התהליך בדרכים אחרות (ולקצור תועלת פוליטית לעצמם), אבל דעתם של אנשים נבונים יותר התקבלה ובזכותה, העולם הותיר את שני הצדדים לנפשם, כדי שיוכלו לעבד את ההסכמים בכוחות עצמם.
כאשר התברר שמשחק השחמט מתפתח, הון זר אכן זרם לאיזור, כמקוּוה. הוקמו עסקים חדשים והאבטלה בקרב הפלשתינאים הצטמצמה במידה ניכרת. זאת הייתה נבואה המגשימה את עצמה: ההתקדמות לעבר השלום זרעה בסביבה זרעי שלום. הודות לפרויקטי-מים בקנה מידה גדול , חלקים גדולים מן הנגב הפכו פוריים וראויים למגורים.
והיהלום שבכתר:  שני הצדדים הציגו בפני מועצת הבטחון של האו"ם הצהרה משותפת רשמית, והכריזו כי מבחינתם, החלטות 194, 242 ו-338 מולאו במלואן והם מבקשים מהאו"ם לפקח למשך זמן מה על ההתקדמות ועל קיום ההסכמים. כאשר האו"ם הסכים, פעמוני שלום, שנדמו כה הססנים בתחילה, צלצלו צלצול ארוך ועמוק.

 

 

"העיר הפתוחה": תרחיש שלום שני של "פרויקט המילניום"

מבוא לתרחישי השלום, התרחיש הראשון ("מפעל מים") וכמה מלים על פרויקט המילניום  נמצאים כאן.

תרחיש 2. העיר הפתוחה
העשן הלבן הכריז על בחירת אפיפיור חדש. הוא קיבל את התפקיד בענווה ובלהט. בראש סדר העדיפויות שלו, הכריז, שוכן קידום השלום ברחבי העולם, ובעיקר במזרח התיכון. הוא התחיל במשימתו בעיסוק בבעיית ירושלים. יועציו אמנם הזהירו "הדבר רק יערער את סמכותך – זאת בעייה בלתי פתירה," אבל הוא טען שאלוהים הפקיד בידיו את המטלה וכי מבחינתו ומבחינת הכנסייה ייעוד זה חשוב יותר מאשר הפוליטיקה. "העובדה שהמטלה קשה," אמר, "רק מעצימה את חשיבות המבחן. האם היא קשה יותר מאשר המבחנים שהציב אלוהים בפני ישו, משה או אברהם?" הקרדינלים נאלמו דום אבל התלחשו בינם לבין עצמם, "הכנסייה תהיה שרויה בתוהו ובוהו."

הוא צילצל באופן אישי למנהיגי היהדות האורתודוכסית והרפורמית בישראל ולמקביליהם בעולם המוסלמי, כמו גם למנהיגים בודהיסטים והינדים. (מנהיגי הדתות הלא-מעורבות הוזמנו כדי להקנות להליכים מִשנֶה אמינות .) הנשיא החדש של ארצות הברית ומנהיגי האיחוד האירופי רמזו בחשאי ובעדינות שהם תומכים בפגישה שכזאת. שימוש מיומן באמצעי התקשורת – בעיקר ראיונות בשידור חי ב-CNN ובתוכנית "60 דקות" – הקשו על המנהיגים הדתיים שאותם הזמין האפיפיור לסרב להיפגש ולשוחח זה עם זה.

כאשר התוכניות פורסמו בציבור, קיצונים מוסלמים כינו אותן "מסע צלב חדש". גם יהודים ימניים לא היו מעוניינים במיוחד בהשקפותיה של הכנסייה הקתולית, והעלו את זכר גירוש היהודים מירושלים בתקופת מסעי הצלב.

ואולם תוכניות הפגישה קרמו עור וגידים ומנהיגי הדתות נפגשו במקום נייטרלי, בחווה מבודדת בניו זילנד, וכינו את המושב ההיסטורי מנהיגי דת למען שלום, מד"ש. העובדה שהרב הראשי לישראל והמופתי הגדול נפגשו בחדר אחד, נחשבה להישג ראוי ולאבן דרך כשלעצמה בדרך לשלום, כיוון שהשתתפותם בפגישה העמידה אותם בסכנת נידוי חמורה מצד שמרנים במחנותיהם.

בפגישה הראשונה, הקרירות הראשונית החמירה מעט אחרי שכל משתתף הצדיק את עמדתו ככזו שהכתיב האל. ואז אמר האפיפיור, "כן. אלוהים בירך כל אחד ואחת מכם כפי שאמרתם, והוא גם נתן לנו שכל כדי לחשוב איתו בהיגיון, ולזאת אני מתפלל. נושא זה, נושא ירושלים, נוגע לחוקי הדתות ולמנהגיהן; יש לתת לו קדימות על על הפוליטיקה והתועלתנות החילונית, ואנחנו יכולים לכל הפחות להתחיל לדון בפתרונות אפשריים. קל מדי לומר שירושלים יכולה להיות עיר-מדינה כמו הוואתיקן; כאן מעורבות שלוש דתות. שומה עלינו לבקש הנחייה מאלוהים."

אולי הפגישה נמשכה כיוון שהיהודים, הפלשתינאים והערבים היו לאים כבר ממלחמות; אולי הממשלות הבינו שהסיכוי להתקדם בלי עזרה חיצונית כלשהי איננו מבטיח; אולי הייתה זאת האמונה הרווחת שהנושא התקדם והגיע לשלב שבו הוא "חשוב מכדי להשאירו בידי הממשלות"; אולי התגברות העניין בדת ברחבי העולם גרמה לאנשים להיות פתוחים יותר לשקילת "דרך נעלה יותר."

נקודות המוצא של מנהיגי הדתות היו העקרונות המוסכמים על כולם: יש להבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים. כמה מגוחך יהיה, הסכימו ביניהם, אם דת אחת תנסה למנוע גישה מבני דת אחרת שרוצים לסגוד באותו מקום. התוכנית חייבת להתעלות מעל אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים וכלכליים. היא צמחה מתוך זרעי ההסכמה האלה. ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה, מחוץ לריבונותה הבלעדית של אומה כלשהי, אלא נתונה להגנה ולסמכות דתית. הם הכירו בעובדה שבעיית ירושלים איננה משפיעה אך ורק על ישראל או על מדינת פלשתין העתידית, אלא נוגעת לעולם כולו.

הצהרתם הכירה בכך שיהודים, מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות צריכים לחתור לחלוק ביניהם את מתנות האל.

אבל השאלה שניצבה בפני הקבוצה הייתה מה הם הצעדים הבאים.

• משתתף אחד ציין כי האו"ם כבר הניח את אבן הפינה. בסוף 2003, ועדה של אונסקו ציינה ששתיים מהחלטותיה זכו לתמיכה עזה הן מנציגים ישראלים והן מנציגים פלשתינאים.
• המשתתפים של אונסקו "חזרו על תמיכתם ביוזמה שנקט המזכ"ל להכנת תוכנית פעולה מקיפה להגנה על העיר העתיקה של ירושלים (אל קודס). הם הזמינו אותו לשלוח מוקדם ככל האפשר, בשיתוף פעולה עם הצדדים הנוגעים בדבר, משלחת טכנית שתקים בתוך שנה ועדת מומחים 'אשר תיטול עליה את המשימה להציע, על בסיס מדעי וטכני בלבד, קווים מנחים לתוכנית פעולה זאת'."
• מספר משתתפים טענו כי כל קבוצה – נוצרים, יהודים ומוסלמים – צריכה לקבל גבולות מוחלטים בעיר העתיקה בהתבסס על ההיסטוריה והמסורת שלה.
• משתתפים אחרים התמקדו בסוגיות ממשל: תת-קבוצה אחת הציעה שלעיר יהיו חוקה וממשל נציגים נבחרים, שיכלול את שלוש הדתות. אולם הממשל יכלול גם נציג מטעם האו"ם, בעל זכות הצבעה כפולה, והוא ישתתף בממשל במשך חמש שנים או עד שניתן יהיה להשיג נורמליזציה בלא האו"ם.
• מאבק מר נוסף: חלק מן הנציגים חשבו שהר הבית צריך להיות "איזור פתוח" שאינו נתון לריבונות כלשהי; אחרים אמרו שרעיון העיר הפתוחה לא יצלח בגלל בעיות אבטחה, מכס וכולי. הם טענו שהאו"ם לא הצליח ב-1947 לכפות את תוכניתו לבינאום ירושלים, ולא סביר שתוכנית כזאת תצליח היום. זה רעיון שזמנו הגיע – וכבר עבר.
•  לבסוף, היו שאמרו שהם אינם רוצים שהאו"ם יהיה מעורב בסוגייה כל וכלל, אבל הציעו להקים ארגון בינלאומי אחר, ייעודי למטרות אלה, על מנת לקבוע יעדים ברורים תוך התחשבות במשתתפים; הארגון יקבל סמכות ברורה להוציא לפועל את החלטות המשא ומתן ולהפוך אותן לעובדות מוגמרות.

כאשר הוויכוחים נדמו אינסופיים וההסכמה הייתה רחוקה כתמיד, האפיפיור לקח את הקבוצה להתפלל במקומות הקדושים, באוהל יזכור ביד ושם בירושלים, ובקברי פלשתינאים, וביקש ממנהיגי הדתות להתפלל למען מחילה על אלימות, למען חוכמה, למען ניצוץ של מנהיגות, ולמען התובנה הדרושה לרקום תוכנית. הרגע היה נוגע ללב, והיווה זרז לתהליך. נוסחה טיוטת תוכנית והמנהיגים נדרו לשמור על קשר ולעמול למען השלום בהנחיית אלוהיהם.

הדו"ח שחיברו "מנהיגי דת למען השלום" בפגישתם הוגש למזכ"ל האו"ם. בדו"ח מבקשים המנהיגים מן העצרת הכללית של האו"ם לקבל החלטה שתכריז על ירושלים כעיר פתוחה מתוך תכנון חדש, ומממשלותיהן של המדינות הנוגעות בדבר הם מבקשים לתמוך בתוכנית באמצעות החקיקה הנדרשת. תפקיד האו"ם ייקַבע בקובץ החלטות של העצרת הכללית של האו"ם ומועצת הבטחון שלו. על פי תוכנית זאת, ראש ירושלים ייבחר מדי שש שנים על ידי העצרת הכללית, ואף פלג לא יקבל שליטה למשך יותר מכהונה אחת ברציפות. הטרור באיזור ימוגר ביד קשה.

פירסום המלצות ועידת מד"ש זכו לתמיכה ציבורית נרחבת ויצרו כמה מובלעות של התנגדות ורטינות בסגנון "בוגדים" וגרוע מכך, אבל היה ברור שמשקלם של רגשות הציבור התחיל לעורר תנופה חסרת תקדים לקראת שלום. אפילו הפלגים הקיצונים ביותר הרגישו איך האדמה רועדת תחתיהם; רצון האלוהים הוגדר עתה מחדש.

מנהיגי דת בכל רחבי העולם דנו בהשלכות האפשריות של מד"ש. הם אמנם לא ניסחו זאת ישירות, אבל המולות, השייח'ים והרבנים האורתודוכסים במזרח התיכון התמודדו עם סוגייה מרכזית: שימור כוחם וכבודם.

למולות היו טיעונים חדשים. מאמינים מוסלמים אמרו זה מכבר כי פלשתין כולה ניתנה מידי אללה למוסלמים. אולם על פי כתבי הקודש שלהם-עצמם, ליהודים יש זכות להיות במזרח התיכון לא פחות מאשר למוסלמים. הרי הקוראן הקדוש מספר על הארץ המובטחת ליהודים. נאמר בו כי אלוהים הבטיח את ארץ הקודש למשה ולבני עמו ביציאת מצרים (הקוראן ה' כ-כ"א), ולכן המוסלמים אינם יכולים לפטור מעליהם כלאחר יד את מושג הארץ המובטחת. המוסלמים צריכים לפתח שיטות שימשכו את היהודים לחזור באופן שאיננו מאיים על הערבים או על המוסלמים. תארו לעצמכם שמצרים, סוריה, לבנון, עיראק וירדן יוכלו לפתח מדיניות ותנאים שיאמרו:

נקדם בברכה כל יהודי שרוצה לבוא לחלק זה של העולם, שהוא חלק מהארץ המובטחת, לבוא ולחיות בה, ניתן לכם אזרחות; אם תרצו לקנות בית, לקנות אדמה – בבקשה; אם תרצו שקרובי משפחתכם יבואו לחיות או לבקר, בבקשה; עבדו כרצונכם, חיו בקהילה שלכם, בנו לכם בית כנסת, קבעו חוקים משלכם לניהול המשפחה וחיי הקהילה שלכם. אבל אל תאיימו בזהות לאומית. ובואו לכל חלק, בואו לסוריה, בואו למצרים, בואו לעיראק, ובואו לירדן, לכל מקום שאתם מאמינים שהוא הארץ המובטחת.

פתרון שכזה יתבסס על הבנה דתית של הבטחות אלוהים ליהודים ולמוסלמים כאחד. והוא הוסיף: מבלי כוונת ציניות, בתמורה להצהרתנו,אפשר לצפות מן היהודים להודאה זהה בזכותם של העקורים מבינינו לשוב לבתיהם.

מהומה. תוהו ובוהו. אנשי דת מוסלמים אחרים פירשו את כתבי הקודש בפירושים משלהם, אולם אף פירוש שהוא לא יכול היה להעלים את פסוקים כ-כ"א בסורה החמישית בקוראן, שהיו ברורים דיים ולא ניתן היה למצוא צידוק להתעלמות מהם. היה צורך להכריז על הטרור כעל פשע דתי. איום בפאתווה על המתנגדים עזר לשים קץ לפיגועי ההתאבדות. היו קיצונים שאמרו שהם ימשיכו בפיגועים, שהאלימות מביאה תוצאות, שאפשר לקרוא ולפרש את הקוראן הקדוש בדרכים שונות, אבל הפּוּר כבר הוטל והשלום הלך וצבר תאוצה.

בישראל, רבנים חרדים שהנהיגו את הימין הקיצוני עמדו מול שוקת שבורה. המוסלמים, בכך שסיפקו בסיס דתי לקיומם של היהודים באיזור, שחקו בהינף יד את עוצמתו הפוליטית של הימין הקיצוני הישראלי. שח, אולי שחמט. הרבנים פרסמו את ההצהרה הבאה:

היהודים מסכימים כי הגשמת ההבטחה האלוהית איננה מחייבת לגזול מאחרים את בתיהם; ואם המוסלמים והערבים מכירים בקשר העז והכן של יהודים לארץ המובטחת ועושים מאמץ רציני לאפשר את קיומה של הבטחה זאת… אנחנו מצטרפים לחתירה ל"שלום עמוק", לא שלום שטחי שכבר הופר, הושפל והוכתם במשך 55 שנה. אנו נשבעים להרחיב את המושג היהודי של קדושת הבית לאחרים ולעזור ליצור עתיד שבו הבתים – כל הבתים – יהיו קדושים ובטוחים.

הרעיון שנולד בניו זילנד בקרב מנהיגים דתיים הפך למציאות פוליטית: פעולות הנקם וההרס נפסקו. מנהיגי דת דחקו להפסיק את החיסולים, והם נפסקו.

הקנאים לא נכנעו מיד. מצד אחד: "נעשה פיגועים עד שישראל תתמוטט." ומצד שני: "נגיב בכל כוחנו – פעם היינו חלשים ואיבדנו שישה מיליונים." ואולם בסיס הכוח של הקיצונים נשחק באיטיות ככל שהתברר שהתמיכה נעלמת, והם איבדו בהדרגה רלוונטיות. בישראל ובמדינת פלשתין העתידית, האיצה תנועת החילון.

על רקע השיפור בתנאים (פירוק גדר ההפרדה, רשת חברתית מעשית עבור הפלשתינאים, סיום מעשי ההרג), השתנה חינוכם של המוסלמים הצעירים. בתי הספר שבעבר חינכו לשינאה ליהודים הלכו והתמתנו, ואימצו גישה שאמנם לא הייתה סובלנות נלהבת, אבל לפחות הייתה בה קבלה של אי התערבות – צעד ראשון סביר למתונים משני הצדדים. ספרי הלימוד שגינו את ישראל סולקו; במקומם הופיעו ספרים שחינכו לסובלנות והציגו את המאפיינים החיוביים של פעולת הדתות השונות באיזור. התוכנית, שכונתה תוכנית קורדובה, הושקה על ידי שלוש מדינות ערביות (כולל סוריה ומצרים) והתבססה על שיתוף הפעולה המוצלח של שלוש הדתות בתור הזהב של ספרד במאה העשירית ללימוד סובלנות, שיתוף פעולה וערכים של עולם של שלום, שכולם מרוויחים בו. תוכניות חילופי-סגל הורחבו וסיפקו חינוך למורים בסביבות חדשות – ישראלים באוניברסיטאות ערביות, ערבים בישראל. הוקמו בתי ספר באיזור שלימדו ילדים ערבים וישראלים יחדיו. המעבר משנאה לסובלנות לא יכול להיות מיידי, אבל הוא התחיל בתקווה שדור חדש יתמודד טוב יותר מקודמו וישא את חזון השלום לבגרות.

בעקבות הקמת מד"ש, משלחת האו"ם, הפחתת החינוך לאלימות, הקבלה של רעיון הנוכחות היהודית במזרח התיכון על ידי מוסלמים רבים, קץ פיגועי ההתאבדות ופעולות התגמול עליהם, והתמתנות החינוך שהסית במקום להרגיע, נותר רק לחזק את השלום המתוח שהתקיים בין הצדדים.

כיוון שהאלימות משני הצדדים כמעט תמה, אמון הדדי שברירי נבנה מלמטה למעלה דרך מאות אלפי פרויקטים ויוזמות עסקיות שבהם לקחו חלק מוסלמים וישראלים כאחד. הפרויקטים היו גדולים וקטנים (החל מקואופרטיבים חקלאיים ועד חנויות בבעלות משותפת), מקומיים וארציים (החל מבתי ספר חדשים שהיו פתוחים לכל התלמידים ועד להגבלות יבוא ויצוא מופחתות בין ישראל למדינות ערב). והודות לרוח האמון ההדדי המשופרת הזאת, היוזמות צמחו במספרן ובחשיבותן, הפיתוח הכלכלי הואץ, מקומות העבודה התרבו, האבטלה הצטמצמה; במפגן מופלא של משוב חברתי, השגשוג הטרי הוליד אמון הדדי רב יותר ושיתוף פעולה רב יותר. נוצרה נורמליזציה ביציאות ובכניסות לישראל, שדרשו כעת בקרת דרכונים וויזות בלבד. הוקם איזור סחר חופשי דמוי נפט"א הצפון אמריקאי (שכלל את ישראל, פלשתין, לבנון, סוריה וירדן), אשר שיפר את כושר ההתחרות של האיזור בכלכלה העולמית, הפחית את התלות במעצמות חיצוניות ועזר לפתח את הכלכלות המקומיות. בנוסף, "קהילות חוץ" המורכבות מיהודים ומערבים שנולדו באותן מדינות כוננו ביניהן קשרים פונקציונליים שמטרתם להפוך את המזרח התיכון הכולל הזה למציאות. באמצעות השקעות, מנהיגות ולחץ, הפכו "קהילות החוץ" לכוח רב עוצמה שקידם את התהליך – לתועלת מדינותיהם ולתועלתם של העסקים, הכלכלות והעמים שבמדינות אלה.

משקיפים חיצונים התפעלו מן האופן שבו הצורך בעובדים מחק את מגבלות המ�
�בר שהיו קיימות קודם לכן. הדבר אפשרי אך ורק כאשר קיצם של פיגועי ההתאבדות ופעולות התגמול הוא עובדה מבוססת, אמרו. לפני שנים מספר, מישהו אמר, "אם יושם קץ לפיגועי ההתאבדות ולפעולות התגמול, הכל אפשרי." הוא צדק.

פרויקט משותף במימון סוכנויות סיוע נוצריות בינלאומיות, אילי נפט ערבים ויהודים מרחבי העולם תרם לא רק למיגור העוני באיזור אלא גם לצמיחת ההבנה הדתית והתרבותית.

כמו כן, הוקמה קרן ישראלית-פלשתינית משותפת לפיצויים; הקרן העניקה פיצוי כספי לקורבנות עינויים ומעצרים ולמשפחותיהם של אנשים שנהרגו על ידי צבא וטרוריסטים משני הצדדים. לא היה טעם לקוות שכל האלימות תיפסק כבלחיצת כפתור; אפילו בסביבה השלווה ביותר יש אנשים אלימים. וכך היה גם במזרח התיכון. אבל עכשיו אומות ועמיהן הוקיעו מעשים מבודדים והגדירו אותם כפעולות בלתי אנושיות המנוגדות לדת.

בשנה של שיתוף פעולה כלכלי הולך וגובר, מונתה ועדה ישראלית-פלשתינית לבחינה מחדש של שאלת הפליטים. הוועדה נשאה ונתנה על הסכם שיקבע כמה פלשתינאים יוכלו לממש את זכות השיבה לישראל וכמה ישראלים יוכלו להמשיך להתגורר באיזורים הפלשתינים. ישראל טענה שהמגבלה על מספר המהגרים אינה שונה בעצם מכל הגבלת הגירה שקובעת כל מדינה אחת. תגובתם של הפלשתינאים הייתה כי המגבלות הישראליות מרחיקות אנשים ממקומות הולדתם וממשפחותיהם. ברור היה שהישראלים חוששים שבשל המהגרים (הפלשתינאים כינו אותם "חוזרים למולדת"), ייווצר רוב ערבי בחברה הדמוקרטית שלהם. לא היה ספק שהסוגייה עלולה להכשיל את התהליך, אבל בסופו של דבר הושגה פשרה: מגבלת המספר מבוססת על נתוני מִפקד תושבים המציין מה מוצאו של אדם, ולזכות ההצבעה בישראל זכאים רק אנשים שחיו בה למעלה משבע שנים. בנוסף, אם תוקם מדינה פלשתינית, המתיישבים הישראלים באיזורים הפלשתינים והפלשתינאים הגרים בישראל יוכלו לקבל אזרחות כפולה.

פוליטיקאים בעידן שאחרי ערפאת ושרון צייתו לאוכלוסיותיהם הקולניות. ישראל העלתה הצעה היסטורית באו"ם, שהייתה מבוססת על דיונים ותרומות של בוחרים ישראלים ופלשתינאים. אמנם שררה ספקנות לגבי הפנייה לאו"ם על מנת שיהיה צד בעניין , אבל למעשה לא היה כל מקום אחר שניתן היה להעלות בו הצעה זאת. ההצעה נסמכה על עסקת החליפין שבין הצורך הישראלי בבטחון לבין הצורך הפלשתינאי במדינה קבועה. ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה מאז 1967, לסגור התנחלויות רלוונטיות, ולמסור את השטחים האלה למדינת פלשתין החדשה. המתיישבים הישראלים באיזורים האלה יקבלו אזרחות כפולה. ההצעה קראה להכרה חופשית ופתוחה במדינת ישראל העצמאית מצד כל מדינות ערב, לרבות הכרה בזכותה הריבונית להתקיים לנצח. מן הצד הפלשתיני, ההמלצה הגדירה בבירור את גבולותיה של המדינה המוצעת החדשה (שהיו זהים פחות אותו יותר לגבולות שנקבעו בהסכם ג'נווה). כיוון שהפלשתינאים השתתפו בהגדרת ההחלטה, ברור היה שהגבול המוצע יהיה מקובל עליהם. ההחלטה קראה גם לאכיפה על ידי האו"ם (עניין שהיה שנוי במחלוקת עזה) והגדירה סנקציות ועונשים על הפרת תנאי ההחלטה. באופן חסר תקדים, שעם זאת אולי רימז על דפוס לעתיד, אושרה ההחלטה במשאל עם; אישורו בדרך זאת סייע להבטיח שכאשר ההסכם יתקבל על ידי האו"ם, הוא יזכה לתמיכת האזרחים במדינות המעורבות.

קיצונים משני המחנות ניסו להכשיל את משאל העם ואת ההסכם ולטעת באנשים פחד באמצעות מעשי זוועה שונים. אבל מעשיהם רק הגבירו את התיעוב שהציבור חש כלפי הקיצוניות , ובמשאל העם אישר הציבור את ההחלטה ברוב מכריע.

הודות לשגשוג הכלכלי, לתהליך השלום המוצלח ולתרבות הפוליטית הצומחת, הן פלשתין והן ישראל הפכו לאיים של דמוקרטיה ושפע. ההשפעות המיטיבות שקרנו מהן עודדו שינויים פוליטיים עמוקים במזרח התיכון. המצב בלבנון התייצב במידה רבה הודות לחזרתם של פליטים פלשתינאים לפלשתין ולישראל ולפירוק מיליציות כמו החיזבאללה. מוסלמים ונוצרים בלבנון הלכו בדרכי הפלשתינאים ואישרו את הסכם השלום; לבנון חזרה להיות מדינה משגשגת כבעבר.

והמולות, השייח'ים והרבנים שהירהרו באירועים מאז ועידת מד"ש אמרו שזהו הגורל שקבע אלוהים. כל השאר הוא פרטים. אינשאללה.

תרחישי שלום במזרח התיכון – בעיני חוזים שוחרי טוב

בימים אלה נעשות הכנות להקמת "המוקד הישראלי" של "פרויקט המילניום" – פרויקט העוסק במחקרים על עתידים אפשריים של עולמנו, והמנוהל ע"י המועצה האמריקנית למען אוניברסיטת האו"ם. "מוקדים" דומים של הפרויקט קיימים היום בלמעלה מ-20 מדינות ברחבי העולם.  הפרויקט מפרסם מדי שנה דוח מקיף ביותר על "מצב העתיד" של העולם (מעל 3000 עמודים על תקליטור).

לפני כשנתיים פרסם "פרויקט המילניום" 3 תרחישים של השגת שלום באזורנו. התרחישים נכתבו ע"י ראשי הפרויקט וזאת בעקבות שאלונים שהופצו לפני כן למספר מומחים שתרמו מרעיונותיהם, בין היתר אנשים מישראל וממדינות ערב.

בעיניים ישראליות התרחישים (או חלקם, לפחות) ייראו בוודאי כנאיביים למדי, בלשון המעטה, מה גם שחלק מהפרטים הכלולים בהם ככל הנראה כבר אינם רלוונטיים לאור המציאות המשתנה לנגד עינינו. בכל זאת חשבתי שמעניין לקרוא אותם, ולו רק כדי להתרשם איך הסכסוך העקוב מדם שבו אנו מצויים, והאפשרויות ליישבו,  נראה בעיניים זרות.

הפעם אני מביא כאן את המבוא לפרויקט התרחישים ואת התרחיש הראשון – "מפעל מים".

שני התרחישים הנוספים יפורסמו בעוד ימים אחדים.

התרחישים תורגמו מאנגלית ע"י ענבל שגיב-נקדימון

 

 

מבוא: המזרח התיכון זקוק לסיפור חדש.

הסיפור הישן דומה ל"נשיכת ידיים", משחק לשניים שמשחקים במזרח התיכון. כל אחד מן השניים שם את ידו בפיו של האחר. שניהם נושכים בכוח עד שמישהו נכנע. "תן לי צדק, אחרת אנשך חזק יותר!" "תן לי שלום, אחרת אנשך חזק יותר."
פרויקט המילניום של המועצה האמריקנית למען אוניברסיטת האו"ם מציג שלושה תרחישים נורמטיביים, שלושה סיפורים חדשים עבור המזרח התיכון, המיועדים להמריץ דיונים חדשים ופעולות חדשות למען השלום ולהיות מקור להם.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא מהסוגיות העולמיות הנחקרות ביותר והשנויות ביותר במחלוקת. באופן מפתיע, אין שום תרחישי שלום מתקבלים על הדעת, אובייקטיביים, המבוססים על מחקר מעמיק – במילים אחרות, לא מסגרות, יעדים, ניתוחים, הצעות, הכרזות, הסכמים, חוזים או מפות דרכים, אלא תרחישים: סיפורים בעלי קשרים סיבתיים המחברים את העתיד וההווה כמו בתסריט קולנועי. קל לדמיין תרחישים רבים המתארים דרכים חלופיות להמשך הסכסוך הנוכחי. אבל מה שדרוש הוא מערך תרחישי שלום חלופיים, שנוצרו על ידי משתתפים בעלי השקפות מגוונות. כך ניתן לארוג רעיונות רבים אלה באלה וליצור סיפור שיראה כיצד יכולה להתפתח באיזור תרבות של שלום. סניף קהיר של פרויקט המילניום, באוניברסיטת קהיר במצרים, הציע למלא את החלל הזה תוך שימוש בגישה עתידנית של "חיזוי לאחור" על הבעיה: נתאר לעצמנו שהשלום הוא עובדה קיימת, ואז נביט לאחור ונראה איך הגענו אליו.
תרחישי השלום הנורמטיביים המוצגים כאן נוצרו בתהליך ייחודי. סדרה של סקירות מסמכים וראיונות זיהתה שבעה תנאים הנדרשים על ידי כל הצדדים בטרם יהיה שלום. הסקירה גם מצאה מערך פעולות שיעזרו לכונן כל תנאי מוקדם. צוות בינלאומי של כמה מאות משתתפים התבקש לדרג את חשיבותה של כל פעולה להשגת התנאי המוקדם, את הסבירות לכך שהפעולה תוכל להתרחש, ואת האפשרות לכך שהיא תגרום לתוצאה בלתי רצויה ואפילו תחמיר את מצב העניינים. פעולות נוספות נאספו גם הן ודורגו לאחר מכן בשאלון שהופץ בסיבוב שני. התוצאות שימשו לכתיבת טיוטות של תרחישי שלום חלופיים והוגשו בסיבוב שלישי לצוות לבחינה ביקורתית. בשלב האחרון נערכו הטיוטות בהתבסס על התוצאות, והנוסח הסופי שלהן מוצג כאן. את פרטי התהליך והתוצאות ניתן לראות בפרק 4 של התקליטור המצורף לספר "מצב העתיד 2004".  

תרחיש 1. מפעל מים
עכשיו, משנראה שהושג סוף סוף שלום במזרח התיכון, כולם זוקפים לזכותם את ההצלחה. ההיסטוריונים יתעדו סיבות רבות, אבל רובם מסכימים כיום כי תקווה חדשה התחילה לצמוח באיזור כאשר הגברת הראשונה של מצרים הגיבה למשבר המים ההולך ומחריף בכך שהזמינה את תוכנית האו"ם בתחום איכות הסביבה (UNEP), את תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) ואת הקוורטט (הקהילה האירופית, ארצות הברית, רוסיה והאו"ם) להיות משתתפות בכירות בוועידה לחקר בעיית המים במזרח התיכון.
כיוון שהמנהיגות הקודמת בישראל הצהירה שלא תבצע אף צעד משמעותי ממפת הדרכים של הקוורטט בטרם ייפסקו ההתקפות על ישראלים, וכיוון שהפלשתינאים הלוחמניים יותר אמרו שלא יפסיקו את פעולותיהם בטרם תיסוג ישראל מן השטחים הכבושים, הברירה היחידה הייתה למצוא גישה אחרת.
ועידת המים במזרח התיכון חרגה בדיוניה מהסכמי המים שנחתמו באמצע שנות התשעים של המאה העשרים בין ישראל ואש"ף, וסיכמה לנהל סדרת משאים ומתנים על המים באיזור במימון הקוורטט, ובראשות שליח של האו"ם שימונה על ידי מזכירו הכללי. סוכם שהוועידה תכלול משלחות מישראל, ירדן, הרשות הפלשתינית, ערב הסעודית, מצרים, סוריה, טורקיה ולבנון, בנוסף לקוורטט ולמשקיפים, ותצא מתוך הנחת היסוד לפיה בלא פעולות הַתְפָּלָה בקנה מידה נרחב, אין מנוס ממחסור-מים איזורי; השיחות חייבות להתמקד לא רק בחלוקה מחדש של מקורות נוכחיים, שלא יתקיימו לעד, אלא בהגדלת אספקת המים הכוללת. הנציג האמריקאי הדגיש עובדה זאת לאורך הוועידה, ואמר שהסכמי חלוקת מים לבדם לא יובילו לשלום, אפילו אם ארצות הברית תסכים לשמש כבוררת בעניין הפרתם. יצירת כמות נוספת של מים הייתה המפתח לכינון אמון.
אחרים האמינו שקו פרשת המים האמיתי שהוביל לשלום היה מותו של ערפאת והתפטרותו של שרון, אשר סללו את הדרך להקמת ארגון "שבעה העקרונות" לתיאום המערך המורכב להפליא של הסכמים, פרויקטים, משלחות מחקר, תאגידים משותפים ופיקוח של "הקרן לפרויקטים משותפים במחקר מתוך שיתוף פעולה" שהתפתח במשך השנים. שיחות חשאיות בין פלגים מתונים משני הצדדים יצרו את הסכמי ז'נווה, אשר הובילו בתורם לשיחות חשאיות נוספות בתמיכת הקוורטט, שבהן נוסחו תנאי שבעה העקרונות – על שם שבעה התנאים לשלום: גבולות בטוחים לישראל, כינון מדינה פלשתינית בת קיימא ועצמאית, יישוב שאלת ירושלים, קץ לאלימות משני הצדדים ומאמץ לכונן אמון, פיתוח חברתי וכלכלי, השכלה ופתרון מעמד הפליטים הפלשתינאים.
ואילו אחרים טענו שכל זה לא היה מתאפשר בלי משא ומתן חשאי בין הקיצונים דווקא. שוויץ, שסיפקה אכסניה טובה לאותן פגישות חשאיות בין מתונים אשר הובילו להסכמי ז'נווה, קידמה בברכה גם את הפגישות בין הקיצונים, אשר הגיעו אל שולחן המשא ומתן בדרך עוקפת.
הכל התחיל בעיראק. מוסלמים סונים לא רצו שעיראק תהפוך להיות הרפובליקה האיסלאמית השיעית השנייה, ולכן נציגי הארגון הבינלאומי של האחים המוסלמים הסונים פנו לראש המנהל האזרחי של ארה"ב בעיראק והציעו שיתוף פעולה, ובכללו מאמצים לפתרון הסכסו�
� הישראלי-פלשתיני. ארצות הברית נאלצה לשים דגש רב יותר על דמוקרטיזציה של עיראק מאשר על ניהולה הצבאי, ונאלצה להימנע מחלוקת עיראק לקנטונים כמו-שוויצריים, שהיו מעניקים לשיעים יתרון.
כיוון שהקיצונים הסונים העדיפו שלום עם ישראל ודמוקרטיזציה בעיראק על פני מפלצת שיעית איראנית-עיראקית, הם הסכימו להיפגש בחשאי עם קיצונים ישראלים. ארצות הברית ושוויץ עמדו על כך שנקודת הסיום של השיחות בין המתונים בהסכמי ז'נווה תהיה נקודת המוצא של השיחות בין הקיצונים; התעקשותן עיכבה את תחילת השיחות, אבל במבט לאחור הסתבר כי זאת הייתה המסגרת האפשרית היחידה.
ההיסטוריונים יכולים לזקוף לזכות מי שירצו את הזרז העיקרי לשלום, אולם אין ספק שהמשא ומתן על המים סיפק ערוץ צדדי קבוע לקיום התקווה. כיוון שמים הם הצורך האנושי האוניברסלי החשוב ביותר, וכיוון שהמשא ומתן היה ממוקד יותר מאשר המשא ומתן לשלום, הוא עזר לכונן אצל ישראלים ופלשתינים אמון הדדי באפשרות קיומו של השלום. לדוגמה, בזכות המשא ומתן על המים, נבנה מחדש קטע מגדר ההפרדה, שהקיף את אקוויפר ההר המערבי המספק למעלה מחצי מאספקת המים של הפלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית . האמון ההדדי התפשט למשאים ומתנים אחרים באיזור, אבל כאשר אלה נקלעו למבוי סתום, המיקוד במזרח התיכון חזר לפגישות המים על מנת לכונן מחדש את האמון. כאשר הסכמי המים סוכמו, מִנהלת משאבי המים הערבית המאוחדת, הסוכנות לפיתוח בינלאומי, המרכז האיזורי הערבי-ישראלי המשותף לחקר ההתפלה בעומן ותוכנית הפיתוח של האו"ם יישמו במהירות תוכניות מורשות, למשל מערכות סעד לשעת חירום באספקת המים בעזה.
ההצלחה הגדולה הראשונה בהגדלת אספקת המים הייתה ההסכם שהאיץ במידה ניכרת הקמת מפעלי התפלה באוסמוזה הפוכה שנועדו להתמודד עם חוסר מים עתידי. שיתוף הפעולה הראשון בין טכנולוגיה ישראלית וכספי נפט ערביים היה ההתחייבות למימון תעלת ים המלח ומפעל התפלה בים המלח, להתפלת מים שיחולקו שווה בשווה בין ירדן, ישראל ופלשתין. לאחר מכן נחתם הסכם נוסף לבניית מוביל-מים, מערכת השקייה ורשת תעלות מטורקיה לסוריה, לירדן, לפלשתין ולישראל. בזכות פרויקטים אלה ובזכות פרוייקטים אחרים שבאו בעקבותיהם, המים זמינים כיום לכל דורש באמצעות תשתית משותפת לאיזור כולו. הוקמו מוסדות חינוך ערביים-ישראליים משותפים המתמקדים בהידרולוגיה, בהנדסת מים ובמערכות להובלה ולחלוקה של המים המותפלים. הדבר סיפק גם את האמון ההדדי שהיה נחוץ כדי להתחיל להקים צינורות חדשים להובלת נפט מן המפרץ הפרסי לים התיכון; לצינורות הללו יש מוצא אחד בפלשתין ואחד בישראל, והדבר יפחית את התלות בנקודות מוקד במפרץ הפרסי ובים האדום ויתרום לפיתוח כלכלי בפלשתין.
במקביל, רבים מ-4.1 מיליון הפליטים הפלשתינאים הרשומים היו זקוקים נואשות להשכלה. בשל התמוטטות ברית המועצות, גירוש הפלשתינים מארצות ערב במפרץ וסגירת רוב המוסדות של אש"ף אחרי היציאה הכפויה מלבנון ב-1983, דרכם של הפלשתינאים להשכלה תיכונית, בלתי פורמלית וגבוהה כמעט נחסמה. בה בעת, הצטמקות התקציב של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (UNRWA) הקשתה עליה לספק לפליטים שירותים בסיסיים, ועל אחת כמה וכמה חינוך איכותי. הקמת גדר ההפרדה צמצמה עוד יותר את הגישה להשכלה, ולכן נראה שלמידה-מרחוק היא הפתרון הסביר היחיד. בתמיכת האו"ם והקהילה האירופית, הרשות הפלשינית והפזורה הפלשתינית אזרו רצון פוליטי לגיוס תרומות ממדינות ערביות ומאישים ערביים עשירים; תרומות אלה סיפקו את המימון הראשוני ליצירת תוכניות למידה-מרחוק ולהקמת חיל שלום חינוכי שמטרתו לתמוך בלמידה-מרחוק במחנות הפליטים. כאשר תוכניות אלה התחילו להראות סימני הצלחה, כגון תלמידים שקיבלו מלגות לאוניברסיטאות ואחרים שהקימו עסקים מקוונים, ישראל העלתה תרומה להרחבת הפעילות כמחווה של רצון טוב. בתגובה, מדינות ערב תרמו גם הן.
אל-קודס, האוניברסיטה הפתוחה של פלשתין והאוניברסיטה הפתוחה הישראלית יישמו את תוכנית הלמידה-מרחוק הלא רשמית במשותף, בסיוע מספר ארגונים לא ממשלתיים ואונסקו; שלושת הגופים גייסו מחנכים ידועי-שם וסיפקו תוכניות למידה-מרחוק חדשות ששמו דגש על כבוד ותקווה לעתיד. הלמידה-מרחוק הגיעה למספר רב יותר של נשים ולימדה את הדור הבא מהו ערכה של חתירה אישית להצלחה, כיוון שהלימוד נעשה מתוך מוטיבציה עצמית ובקצב האישי. פעילויות משותפות של למידה-מרחוק בין פלשתינאים וישראלים שברו סטריאוטיפים, הפיחו בטחון שדי היה בו כדי לארגן כמה פגישות פנים אל פנים, והגבירו את המחוייבות והיכולת להשיג שלום באיזור.
התפתחויות אלה הולידו את מצעד השלום הגדול, שאירגנו קבוצות נוער. חלק ממנהיגי הנוער צמח בכיתות הלמידה-מרחוק; אחרים היו בוגרים של פרויקט ילדי השלום שהפגיש בחשאי בני נוער משני הצדדים במהלך השנים. ארגוני הנוער קראו למנהיגים הפוליטיים משני הצדדים לשים קץ לפעולות האיבה ולחתום על הסכמי השלום, אותם הסכמים אשר חלק ממנהיגי "הדור הבא" יישמו בשלב מאוחר יותר במסגרת תפקידיהם כעובדי ציבור בממשלות פלשתין וישראל.
בשעה שרשתות אל-ג'זירה, CNN ו-BBC סיקרו את מצעד השלום הגדול, נשיא קטוּן הדהים את מועצת הביטחון של האו"ם במושב סגור כאשר הציג פתרון מן התחום הרפואי: "אסטרטגיות דיפלומטיות, צבאיות, פוליטיות וכלכליות ליצירת שלום במזרח התיכון העלו חרס. הגיע הזמן לנקוט בגישת בריאות הציבור," אמר. "בכל המדינות קיימים הליכים המאפשרים לאשפז בכפייה חו
לי נפש המהווים סכנה לעצמם ו/או לאחרים, ולתת להם סמי הרגעה. אם הדבר נכון לגבי אדם אחד, מדוע לא לגבי שניים? ואם הוא נכון לגבי שני אנשים, מדוע לא לגבי רבים?" חברי מועצת הביטחון לא הבינו לאן חותר הנשיא. הוא המשיך, "ברור שרוב המזרח התיכון חולה נפש; לכן, אני מציע שמועצת הביטחון תסמיך כוח של האו"ם לפזר סמי הרגעה במערכות האוויר והמים של הצדדים המסוכסכים עד שיושג שלום."
איש לא ידע מה לומר? הוא רציני? השתיקה במועצת הביטחון הפכה בלתי נסבלת. בסופו של דבר נשיא קטון אמר: "אתם יודעים שאני צודק ואתם יודעים שזה לא יקרה. אז אני מציע במקום זאת שכוח שמירת שלום של האו"ם יצויד בקליעי הרדמה, בקצף דביק ובכלי נשק לא קטלניים אחרים וייתפרש באיזורי סכסוך או סכסוך אפשרי." הנשיא שלף דף נייר וקרא: "משימותיו של כוח או"ם זה הן כדלקמן:
§ לאכוף את החלטת העצרת הכללית של האו"ם שהגדירה בבירור את הגבולות.
§ לפקח על הנסיגה הישראלית מכל השטחים שכבשה מאז 1967.
§ להגן על עורכי המשאלים של הקוורטט, שיבדקו את השקפות הישראלים והפלשתינים לגבי הגבולות המוצעים על מנת שההסכמים ישרדו שינויי משטר העשויים להתחולל בישראל ובפלשתין.
§ לכפות את הסכם הזכויות הדתיות המבטיח גישה למקומות הקדושים בירושלים לבני כל הדתות.

מועצת הביטחון של האו"ם אישרה את ההמלצות. בתוך שבועות ספורים מרגע הגעתו של כוח שמירת השלום של האו"ם, הורחבו פעולות ארגון שבעה העקרונות, כל מדינות ערב הכירו רשמית בישראל כמדינה עצמאית, והעצרת הכללית של האו"ם קידמה בברכה את פלשתין כמדינה חברה. קיצונים בשני צידי השיחות החשאיות בשוויץ התעקשו שיש לכונן תהליך ציבורי כלשהו אשר "יעמיד דברים על דיוקם", והארכיבישוף טוטו גויס בעזרת שבעה העקרונות לעזור בהקמת ועדת אמת ופיוס. הוועדה תפסה את מקומם של הרחובות כזירה לקיום דיונים סוערים רבים. ובדומה למשא ומתן על המים, הפכה הוועדה לגורם ממתן שהפחית את האלימות והתמקד בסוגיות של צדק. בכל רחבי האיזור נערכו "פגישות קהילתיות" שמטרתן לדון בתפקיד האו"ם. המשלחת הישראלית בשיחות המו"מ בין הקיצונים פתרה את בעיית ההתנגדות הישראלית לכוחות השלום של האו"ם, בכך שהגיעה להסכם לפיו מפקד כוחות האו"ם יהיה אמריקאי.
עוד בטרם השלמת ההסכמים הפוליטיים הללו, משרד המתאם המיוחד של האו"ם, UNSCO, הפגיש את מנהיגי המועצות המקומיות הנבחרות הפלשתינאיות כדי לגבש תהליך מקיף לפיתוח חברתי וכלכלי אשר יכלול תוכניות לפיתוח מקומי בשטחים הפלשתינים בשיתוף הקהילות על פי מודל של עזרה עצמית. אנשים התחילו לקבל עליהם אחריות לפיתוח קהילותיהם, תוך בקשת סיוע טכני וכלכלי מבחוץ.
אונסקו, בשיתוף הרשות הפלשתינית ושבעה העקרונות, סייעו בגיוס סיוע חיצוני לתהליך פיתוח זה באמצעות כינוס נציגים מסוכנויות בינלאומיות שונות (הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, הקהילה האירופית, הסוכנות לפיתוח בינלאומי, תוכנית הפיתוח של האו"ם וארגונים לא ממשלתיים מרחבי העולם) ומוועדות התיאום המקומיות המייצגות את ועדת הקישור לצורך העניין, את ועדת תיאום הסיוע המקומית ומספר ארגונים לא ממשלתיים פלשתינים. מנהיגי עסקים ודת נכללו גם הם. מנהיגים פלשתינים חדשים שצמחו מדיאלוגים בין-דתיים ומן המשא ומתן על המים עוררו יחס של כבוד אצל מקביליהם הישראלים, והדבר איפשר שיתוף פעולה ביניהם.
מועצות מקומיות נבחרות פלשתיניות קיבלו הכשרה משרוּכּ (הפרויקט השיתופי המקומי לתכנון ופיתוח) בדרבּוּן קבוצות מקומיות של אנשים, כדי להקל עליהם לאמוד את משאביהם ולתכנן את עתידם. בעזרת ההנחייה שסיפקה אונסקו, גישת העזרה העצמית משכה משאבים ואנשי מקצוע. צעירים פלשתינים חזרו מארצות הברית, מבריטניה, מצרפת ומקנדה והניעו תוכניות עממיות של נוער פלשתיני במימונם של מיליונרים ערבים מארצות הברית ומארצות ערב; מיליונרים אלה הכירו ביתרונות הטמונים בקיום מפגשים פנים אל פנים בין צעירים ישראלים שנחשפו במידה מלאה לעקרונות דמוקרטיים ולעידן המידע ישירות לבין בני גילם הפלשתינים . תוכנית ההשתתפות והעזרה העצמית ותוכנית הלמידה-מרחוק פעלו במקביל והשלימו זו את זו, וחיל השלום לחינוך ומתנדבי העזרה העצמית עבדו יחדיו.
ככל שגברה הפופולאריות של תהליכי התכנון בהשתתפות מקומית , התחברו תוצאותיהם לתהליך קבלת ההחלטות באשר לתקציבי הפיתוח של הרשות הפלשתינית ושבעה העקרונות. כאשר צעירים פלשתינים התחילו לראות תוצאות, גדלה אמונתם בעתיד; דבר זה בתורו מיקד את האנרגיה שלהם בפיתוח קהילותיהם. כתוצאה מכך, קבוצות מיליציה איסלאמיות מצאו פחות מתנדבים. מנהיגים מקומיים טבעיים צמחו לכל אורך התהליך בכל קהילה. מנהיגים אלה הזינו את התפתחות הממשל הנבחר בהתבסס על עקרונות כלכליים ליברליים. שיג ושיח קבוע בין פלשתינאים לבין פקידי ממשל הביא את הממשלה לתת דין וחשבון גלוי יותר לאזרחיה וסיפק מנגנון בניית אמון, שהיה חיוני להתפתחותה ההדרגתית של תרבות דמוקרטית.
הנושא הקשה ביותר פרט לזכות השיבה היה הריבונות על ירושלים. הצעות להכריז על ירושלים כעל עיר בינלאומית, לכונן נאמנות של האו"ם ואפילו ליצור הסדרי שיתוף-זמן נידונו כולן. בסופו של דבר התברר כי ישראל תסכים לחזור לגבולות 1967, כולל בתוך ירושלים, והפלשתינאים יסכימו לוותר על זכות השיבה לישראל, פרט למקרים הומניטאריים מיוחדים. לכל הפליטים ניתנה הזכות לחזור לאומה החדשה, פלשתין. הכול הסכימו שתוכנית להתחלקות באתרים הקדושים בדרכי נועם חיי�
�ת להבטיח גישה חופשית לאיזורים, אלה שתכיר בזכויות הדתיות של כל המאמינים.
אבל כוחות שלום של האו"ם התחילו לפקח בהצלחה על ההסדרים רק כאשר תהליך ייחודי יצר הסכם שיתוף-בזמן באתרים הקדושים. הוצעה "מטריצת מועדים ומקומות" ראשונית, אשר בסופו של דבר זיהתה את "חלונות הזמן" האפשריים והמקומות הקדושים. במטריצה צויינו שעות היום שבהן המקומות עם הביקוש הגדול ביותר עלו בקנה אחד עם תקופות הביקוש הגבוה ביותר. קבוצות שרצו גישה בצירופי תאריך ומיקום שונים במטריצה קיבלו אפשרות לדרג את העדפותיהן מן העדיפות הגבוהה לנמוכה ביותר. כל קבוצה קבעה את סדר התאים במטריצה. אונסקו, ולאחריה שבעה העקרונות (בהסכמת כל הצדדים) השתמשו בדירוגים כדי להקצות קבוצה לכל אחת ממשבצות הזמן והמקום. הצהרות של מנהיגים נערצים של שלוש הדתות תמכו ברעיון וקיבלו את העובדה שרק ניהול חילוני של תהליך המטריצה יוביל בסופו של דבר להסכם.
היו עימותים, אבל ארגון שבעה העקרונות השתמש במיטב שיקול הדעת להשלמת המטריצה. כמה קשיים שנראו בלתי אפשריים נפתרו במתן ריבונות בשנים שונות, לסירוגין. אחרים נפתרו על ידי הוועדה החילונית המיוחדת לחילוקי דעות שוטפים. ברגע שמטריצת התאריכים והמקומות הראשית נקבעה, היא פורסמה בציבור לקבלת תגובות. מטריצת ירושלים הסופית משמשת, בשינויים קלים, עד עצם היום הזה.

גורם נוסף שעזר לרפא את האיזור היה סדרת הטלוויזיה הערבית "סלאם-שלום" על שתי נערות – פלשתינאית וישראלית. הן נפגשו במחנה שלום והסכימו ביניהן להילחם בשנאה בקהילותיהן. חילופי תוכנית ילדי השלום בין פלשתינאים וישראלים אמנם כללו רק מספר קטן של בני נוער, אך הם עוררו שיחות בשני הצדדים; שיחות שחיזקו את האמונה שהשלום אכן יהיה אפשרי ביום מן הימים. הרעיון אוּשרר בשיחות הקיצונים בשוויץ, והשמועות אפילו רמזו שהם הציעו כמה רעיונות לסיפורים לסדרה.
מדי שבוע התמודדו הנערות בתוכנית הטלוויזיה נגד מכשולים בלתי אפשריים לכאורה, ומדי שבוע הן גברו עליהם בחמלה ובתבונה יוצאות מגדר הרגיל. מקלטי טלוויזיה בכל רחבי העולם הראו איך הנערות משתמשות בטלפונים סלולאריים מחוברים לאינטרנט ליצירת נחילים קטנים של תומכים שמיהרו לאיזור והכריעו כל מבוי סתום. נחילי שלום שחיקו אותן החלו להופיע בעולם האמיתי. צעירים חמושים ב"טלפוני שלום" משלהם התחילו לצלצל לכל הנוכחים באיזוריהם כדי להרגיע את הרוחות במחסומים ובאיזורי עימות אחרים.
זמן קצר מאד אחרי הופעת נחילי השלום הראשונים, הוקמו יומן אינטרנט (בלוג) וגלריית תמונות של טלפון השלום; הם פתחו צוהר שדרכו השקיף העולם הרחב על התהליך ויצרו "עד הוגן עולמי" כמעט מיידי לתוצאות פעולתו של כל נחיל. תמונות "לפני" ו"אחרי" שהוצגו בבלוג, בצירוף תוכניות הטלוויזיה השבועיות "סלאם-שלום", הגבירו את הלחץ העולמי לנהל משא ומתן רציונלי יותר ובסופו של דבר שירטטו את קווי השלום.
תוכניות אירוח ברדיו שקקו דיונים על כל פרק בסדרת הטלוויזיה. הפרק שנידון בלהט רב יותר מכל היה הפרק שבו הנערות יוצרות נחיל שלום לתמיכה בהצעות של ארכיבישוף טוטו בנוגע להקמת ועדת האמת והפיוס. כאשר "סלאם-שלום" הוכרה כסדרת טלוויזיה מצליחה, נוצרה בעקבותיה גרסה למבוגרים, אשר הציבה בפני פוליטיקאים ובפני מנהיגים אחרים אתגרים לפתרון בעיות סבוכות יותר של איזון השלום והצדק. פינוי התנחלויות בגדה המערבית כמעט גרם למלחמת אזרחים. הקמת גדר ההפרדה דרשה זמן ארוך יותר. שני השינויים הסתייעו במעורבות הפעילה של אמצעי התקשורת ושל ועדת האמת והפיוס.
בזכות ההתפתחות של תהליכים דמוקרטיים באיזור והערבות הבטחונית המתמשכת מצד ארצות הברית, הפתיעה ישראל רבים במזרח התיכון כאשר אישררה את האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני כמחווה של רצון טוב לטווח ארוך. אישור האמנה איפשר לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לאמת את פירוק הנשק הגרעיני. פעולות אלה גרמו אפילו לספקנים להנהן בחיוב ולומר כי הפעם אולי באמת ישרור שלום לדורות.

 

התרחיש השני – "העיר הפתוחה" – יפורסם כאן בעוד ימים אחדים