"גלימת היעלמות" – הרצאה שלי ביוטיוב

הנה קישורים לקטעים מהרצאה שנתתי בפסטיבל אייקון של האגודה למדע בדיוני בספטמבר 2010 :

חלק א': http://www.youtube.com/watch?v=BNsXEUVsGTs

חלק ב:  http://www.youtube.com/watch?v=-KhFqgwFWMk

יש לך תרחיש פרוע?

בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, ספרות המדע הבדיוני איננה מתיימרת וגם אינה אמורה לחזות את העתיד. היא שואלת "מה יקרה אם…?" ופורשת לפנינו קשת של תשובות על ידי תיאור עולמות עתידיים אפשריים. מה יקרה אם נוכל לשבט בני אדם או לשנות את תכונותיהם הגופניות או השכליות בעזרת ננוטכנולוגיה והנדסה גנטית? מה יקרה אם נוכל להגיע אל עולמות אחרים בעזרת "חורי תולעת" בחלל?

אולי זה יפתיע רבים, אבל גם תחומי המחקר הנקראים "חקר העתיד", "חיזוי טכנולוגי", או "התבוננות קדימה" (foresight) אינם מתיימרים לנבא את העתיד ואין זה תפקידם. תפקידם לסייע לקבלת החלטות בהווה, על סמך הבנת מגוון העתידים האפשריים, כדי להיות מוכנים טוב יותר לאפשרויות הצפונות בעתיד ולתרום לעיצוב עתיד רצוי (לכן העוסקים בתחום מקפידים להעדיף את הביטוי "חקר עתידים" על פני "חקר העתיד").
מטרת ספרות המדע הבדיוני אינה לתת כלים מעשיים למקבלי החלטות. במיטבה היא מציגה עולמות ואירועים דמיוניים ככל האפשר שספק אם יתרחשו אי-פעם, אבל הם מספקים לנו תובנות על עצמנו ועל החברה האנושית – והיא עושה זאת בעזרת סיפור טוב, מרתק ומעורר מחשבות. לעומתה חקר עתידים, חיזוי טכנולוגי או Foresight, בהם עוסקים חוקרים באקדמיה או חברות ייעוץ, אינם ספרות והם אמורים לא לשגות בדמיונות פרועים אלא להישאר עם הרגליים על הקרקע המוצקה של העובדות ולהתמקד באפשרויות שהסבירות למימושן גבוהה.
או כך לפחות היה עד לשנים האחרונות.

אירועים מפתיעים כמו קריסת ברית-המועצות, הפיגוע במגדלי התאומים או המשבר הפיננסי האחרון גרמו לאנשים לחשוב שהמחקר צריך להקדיש יותר תשומת לב לאירועים מפתיעים בלתי צפויים כאלה. לשם כך נדרשת חשיבה יותר יצירתית, ברוח ספרות המדע הבדיוני במיטבה. גישה זאת מתממשת במיזמי מחקר חדשים המעודדים רעיונות "פרועים" בהשראת ספרות המדע הבדיוני.
ובכך נפתחה הזדמנות מאתגרת לבעלי דמיון יצירתי ורעיונות פרועים, לרבות חובבי מדע בדיוני,  להשפיע על העולם האמיתי. הנה הזדמנות: בימים אלה אני מעורב, במסגרת עבודתי במרכז לחיזוי טכנולוגי, בשני פרויקטים מרתקים של האיחוד האירופי. הפרויקטים הללו מתבוננים אל העתיד (לטווח של 30 שנה בערך) ומעודדים העלאת רעיונות יצירתיים – גם בהשראת המדע הבדיוני.
אחד הפרויקטים שאנחנו מנהלים נקרא FESTOS, ובו מנסים "לחזות" איומים פוטנציאליים הנשקפים מטכנולוגיות חדשות ועתידיות, אם ינוצלו לרעה על ידי ארגוני טרור או פשע.

ה. ג'. וולס, הוגה דעות ואחד מאבות ספרות המדע הבדיוני, כתב בשנת 1914 בספרו "העולם המשתחרר" שביום מן הימים טרוריסט עם מזוודת תופת גרעינית יוכל "להרוס חצי עיר", ובשנים שאחרי כן דחק במקבלי ההחלטות להיערך לכך, ובכלל לטפח את המומחיות בחיזוי כדי להיערך לאתגרי העתיד. ספרות המדע הבדיוני עשויה להוות מקור עשיר לרעיונות בתחום זה.

האם נוכל להיענות לאתגר שהציב וולס, כשאנו מסתכלים קדימה, אל עשרות השנים הבאות? פשפשו בזיכרונכם – או הפעילו את דמיונכם – והצילו אותנו מהרעים!

הפרויקט השני נקרא iKNOW והוא מנוהל על ידי אוניברסיטת מנצ'סטר. בפרויקט זה אנחנו בונים מאגר מידע על "תרחישים פרועים" ("קלפי פרא") ו"איתותים חלשים".

תרחיש פרוע (או "קלף פרוע" – wild card) הוא אירוע עתידי מפתיע, שהסבירות להתרחשותו נמוכה אך אם יתרחש השפעתו תהיה עצומה. אם תחשבו על זה, רוב ספרות המדע הבדיוני עוסקת למעשה ב"קלפי פרא" כאלה. מפגש עם בינה חייזרית, "הטענה" של תכולת המוח למחשב, רובוטים בעלי רצון חופשי, תחבורה המונית באמצעות טלפורטציה – כולם "קלפים פרועים", הלא כן?

 ומה זה"איתות חלש"? זהו שינוי קטן יחסית במגמות קיימות ובמצב העניינים השגרתי והמוכר, שחשוב לשים לב אליו – גם מכיוון ששינוי המגמה חשוב כשלעצמו, וגם מכיוון שהאיתות הזה עשוי לרמז על "קלף פרוע" ממשמש ובא.

 

בפרויקט iKNOW אנחנו מדרבנים מומחים מתחומים שונים, ואנשים בעלי חשיבה יצירתית שאינם בהכרח מומחים, להפעיל את דמיונם ולהעלות רעיונות פרועים. כאמור, ספרות המדע הבדיוני יכולה להעשיר את מקורות ההשראה. היעד הסופי של פרויקט זה הוא לאתר תחומי מחקר שלא זכו עד כה לתשומת הלב הראויה, ושעשויים לסייע בהיערכות לשינויים עתידיים.

לסיכום, אם אתם רוצים להשפיע על העולם האמיתי ועל ההיערכות לאתגרי העתיד, זו ההזדמנות. אמצו את התאים האפורים, והעלו רעיונות מעניינים בשני הנושאים שתוארו לעיל:
א. איומים הנשקפים מטכנולוגיות עתידיות אם ינוצלו לרעה (בדגש על שימושים מפתיעים בטכנולוגיות הללו, שמפתחיהן אולי כלל לא העלו בדמיונם).
ב. תרחישים פרועים ו"איתותים חלשים". שימו לב, תרחיש פרוע הוא לא בהכרח קטסטרופה (כמו הפיגוע במגדלי התאומים, שהוא "קלף פרןע" קלאסי מהעבר), אנחנו בהחלט מעוניינים גם ב"קלפים פרועים" חיוביים (למשל פתרון בעיות האנרגיה של העולם בעזרת "היתוך קר" –  אבל על זה כבר חשבו קודם…) כמו כן, הכוונה לא רק לטכנולוגיות. קלף פרא יכול להיות גם תופעה חברתית.

אתם מוזמנים להעלות רעיונות בצורת תגובה לרשימה זאת, או לכתוב לי בדוא"ל אישי אם אתם מעדיפים. רצוי לציין את המקורות לרעיונות (סיפור מדע בדיוני, מאמר מדעי שקראתם, וכו'), אך גם חשיבה עצמאית היא כמובן מקור לגיטימי!
בעקבות תגובותיכם, נשקול לערוך בחודשים הקרובים "סיעור מוחות" עם מספר בעלי רעיונות יצירתיים.

וזכרו: העתיד זה לא מה שהיה פעם!

"פינה להשכיר" – או הרייטינג של המדע

אני מארח כאן הפעם משהו משעשע, אם כי גם עצוב ומעורר מחשבות, פרי מקלדתם של ידידים שאני מעריך.

לא מוקדש לחסידי תיקשור.

 

מאת אילת ברעם־צברי
בהשתתפות עמנואל לוטם
בהוקרה ללאה גולדברג
 

בעמק יפה, בין כרמים ושדות,
ישנה תוכנית בוקר עם חמש פינות.
ומי מתארח בתוכנית?
 
    בפינה הראשונה – אסטרולוגית שמנה.
    כל היום מכינה מפות כוכבים,
    מוכרת נחמות לאנשים עצובים.
 
בפינה השנייה מתארח הומיאופת.
כל היום מערבב נוזלים בכוסות,
מִמים עם מים רוקח תמיסות.
 
   את הפינה השלישית מגיש קבליסט,
   מגלגל נשמות ופותר חלומות.
   מנהרייה עד דימונה –
   הופך כל ריקי למדונה. 
 
בפינה הרביעית גרה נומרולוגית.
בשמחה ובנחת
קופות גמל מפצחת.
 
   ובפינה החמישית גר קורא בקלפי טארוט.
   אך לפני שבוע ארז חפציו והצטרף לבית האח הגדול VIP.
 
כתבו דרי הערוץ שלט,
תקעו מסמר מעל לדלת,
וקבעו שלט בקיר: זמן אוויר להשכיר.
והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים –
באים לערוץ מגישים חדשים.
 
   ראשון בא פיסיקאי, קרא את השלט,
   נכנס ועלה ופתח את הדלת. 
   באים מכל הדירות השכנים,
   עומדים סביבו, מסבירים לו פנים:
   – הנאה האולפן בעיניך?
  – נאה.
  – הנאה הרייטינג בעיניך?
  – נאה.
  – אם־כן, שב אתנו, הפיסיקאי!
  – לא, לא אשב.
  – למה?
  – השכנים אינם טובים בעיני.
  איך אגור אני, מריץ האלקטרונים,
  בכפיפה אחת עם אסטרולוגים וידעונים?
  לא נאה למדע ולא יאה לי!
  נעלבה האסטרולוגית, והפיזיקאי טס לצר"ן כי היתה לו פגישה חשובה.
 
הלך הפיסיקאי, באה כימאית.
חיש מהר עולה לקומה אחרונה. קוראה את השלט,
פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת.
באים מכל הדירות השכנים,
עומדים סביבה, מסבירים לה פנים:
– הנאה האולפן בעינייך?
– נאה.
– הנאה הרייטינג בעינייך?
– נאה.
– אם־כן, שבי אתנו, הכימאית!
– לא, לא אשב.
– למה?
– השכנים אינם טובים בעיני.
איך אשב אני, בכירה ב"טבע",
עם הומיאופת שמוכר רק מים עם צבע?
לא נאה למדע ולא יאה לי.
נעלב ההומיאופת, והכימאית הלכה לבקש מענק מהאיחוד האירופי.
 
  הלכה הכימאית ובא הפסיכיאטר, קרא את השלט,
  נכנס ועלה ופתח את הדלת. 
  באים מכל הדירות השכנים,
  עומדים סביבו, מסבירים לו פנים:
  – הנאה האולפן בעיניך?
  – נאה.
– הנאה הרייטינג בעיניך?
  – נאה.
  – אם־כן, שב אתנו, הפסיכיאטר!
  – לא, לא אשב.
  – למה?
  – השכנים אינם טובים בעיני.
  איך אגור אני, דוקטור מדופלם, מומחה למחלות הנפש,
  עם קבליסט שמוכר רק זבל ורפש?
  כולכם פסיכים!
  נעלבו כל השכנים, והפסיכיאטר טס לכנס באספן, קולורדו.

 

 
הלך הפסיכיאטר ובא מתימטיקאי, קרא את השלט,
נכנס ועלה ופתח את הדלת. 
באים מכל הדירות השכנים,
עומדים סביבו, מסבירים לו פנים:
– הנאה האולפן בעיניך?
– נאה.
– הנאה הרייטינג בעיניך?
– נאה.
– אם־כן, שב אתנו, המתימטיקאי!
– לא, לא אשב.
– למה?
– השכנים אינם טובים בעיני.
איך אגור אני, טופולוג בן טופולוגית,
עם נוכלת הקוראת לעצמה נומרולוגית?
לא נאה למדע ולא יאה לי.
נעלבה הנומרולוגית, והמתימטיקאי הלך להפריך את ההוכחה של השערת פואנקרה.
 
   הלך המתימטיקאי, באה מרפאת בקריסטלים ובחוצנים.
   חיש מהר עולה לקומה אחרונה.
   קוראה את השלט, פותחת הדלת,
   עומדת בפנים ומסתכלת.
   באים אליה כל השכנים,
   עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
   – הנאה האולפן בעינייך?
   – האולפן צר, תדר הקריסטלים לא יוגבר.
   – הנאה הרייטינג בעינייך?
   – יש על מה לדבר, אם כי החוצנים ציפו ליותר.
   – ובכן, לא תשבי אתנו?
   – אשב ואשב, בחפץ לב, כי השכנים טובים בעיני:
   האסטרולוגית – נביאה אמיתית
   ההומיאופת – עושה נסים
   הקבליסט – מציל נפשות
   והנומרולוגית – מחוללת פלאים.
   רואה אני כי נוכל לחיות ביחד, בחברה טובה, בשלום ובנחת.
   וחוץ מזה, זה מצוין לפרקטיקה הפרטית שלי.
 
לקחה המרפאה בקריסטלים ובחוצנים את הפינה,
וצופים בה מאות אלפים ברחבי המדינה.
 
כך בטלוויזיה שלכם, בין דן לאילות,
אין מקום למדע בין שלל הפינות.
מדוע זה כך? ועל שום מה?
הרי זה ברור, רק התקשורת אשמה!

 

 

ד"ר אילת ברעם צברי היא מרצה להוראת הביולוגיה ולמדע בתקשורת בטכניון, ופעילה מזה עשור במדיה הישראלית על שלוחותיה המצולמות והמודפסות. מומלץ לבקר באתר שהקימה – האתר הישראלי למדע בתקשורת. ד"ר עמנואל לוטם הוא עורך ומתרגם (בעיקר בתחומי המדע והמדע הבדיוני), ועורך מדעי של האנציקלופדיה המקוונת של YNET.

לרכך את הלם העתיד?

"איך אפשר לתכנן מדיניות ולקבל החלטות לטווח רחוק בעולם שהמאפיין העיקרי שלו הוא הפתעות בלתי צפויות בכלל, ובתחום המדעי-טכנולוגי בפרט?"

"חיזוי טכנולוגי נועד לתמוך במקבלי ההחלטות, כך שאם הוא נעשה באופן נכון ומועיל, הוא עשוי לזרז פיתוחים ולמנוע קטסטרופות, לעומת התחזית המקורית."

 

אלה שני ציטוטים ממאמר של ד"ר אילת ברעם-צברי שפורסם אתמול ב"גלובס", והמבוסס על ראיון עם כותב שורות אלה. ויש שם גם משהו על טכנולוגיות שעלולות לאיים עלינו בעתיד.

האם אנדרואידים קוראים ספרים אלקטרוניים?

יש אולי משהו סמלי ומעורר הרהורים בעובדה שהגיליון המודפס האחרון של כתב העת "המימד העשירי" של האגודה הישראלית למדע בדיוני מתפרסם חודשים אחדים אחרי צאתו לאור של גיליון 45 של "פנטסיה 2000", שהופיע חד-פעמית לציון 30 שנה לגליון הראשון של אותו מגזין.

"פנטסיה 2000", שהייתה לי הזכות להימנות עם מייסדיו ועורכיו, נולד למעלה מעשור לפני עידן האינטרנט, ובשנות קיומו הספורות (1979-1986) חווה לפחות שני שלבים במהפכה הטכנולוגית שהתחוללה בעולם הדפוס – מהפכה שעודנה נמשכת, וסופה מי ישורנו.
קשה להאמין, אבל בתחילת דרכו של המגזין היינו נוסעים לבית הדפוס עם ניירות מודפסים במכונת כתיבה, מוסרים לסידור, ועושים תיקוני הגהה בעיפרון על דפי נייר, שלא לדבר על טיפול בתמונות העטיפה בחו"ל בהיעדר אמצעים מתאימים בארץ…
"המימד העשירי" נולד בעידן אחר, עידן האינטרנט, המחשב האישי, המידע והתקשורת הדיגיטליים, והדפוס הדיגיטלי. זהו עידן שבו החידושים הטכנולוגיים רודפים זה את זה בקצב גובר והולך. מה שהיה חדשני ועתידני אתמול, נעשה שגרתי היום ומיושן מחר. זהו עידן שבו מרחפים סימני שאלה על עתיד הספר וכתב העת המודפס, עתיד ההוצאה לאור בכלל, אולי אפילו עתיד המילה הכתובה והאופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה, מפיצים וקולטים רעיונות, ומספרים סיפורים.

על "עולם ללא נייר" או לפחות "משרד ללא נייר" נכתבו ספרים ומאמרים עוד לפני שנים רבות, מייד כשהפציע עידן המידע האלקטרוני. באופן אירוני משהו, רוב הספרים והמאמרים הללו הודפסו על נייר. ספק-אנקדוטה טוענת שכמות הנייר שהוקדשה לאינספור ספרי הלימוד וההדרכה בנושאי העולם הדיגיטלי – מדריכי תוכנה ושימוש במחשבים – עולה על כל כמות הנייר שנצרכה להדפסת כל הספרים שקדמו להם. אולי זה נשמע מצחיק, אבל במקומות שונים בעולם שבהם חוששים מאבדן מידע דיגיטלי המאוחסן באמצעים אלקטרוניים נוהגים לגבות ולשמר את המידע הזה על ידי הדפסתו על נייר! (לא מאמינים? חפשו למשל מידע על פרויקט "פאפירוס" של ספריית בוואריה במינכן, העוסק בשימור ארוך-טווח של מידע דיגיטלי על ידי הדפסה איכותית של רצפי סיביות על נייר).
אבל גם אם העולם שבו לא מתעללים עוד בעצים כדי להפיק מהם נייר אינו נראה עדיין באופק, משהו בכל זאת קורה בעולם ההוצאה לאור, ובמיוחד בתחום העיתונות וכתבי העת. עתידה של העיתונות המודפסת כלל אינו ברור. ייתכן אפילו שקיצה קרוב. אין זה מקרה ש"המימד העשירי" מפסיק להתקיים (לפחות בצורתו המודפסת), ואילו "בלי פאניקה" המקוון לא נכנס לפאניקה, גם כאשר ענקים כמו ה"ניו-יורק טיימס" רועדים וחרדים לעתידם. יותר ויותר אנשים, ובמיוחד אנשים צעירים, לא מבינים בשביל מה לקנות עיתון כאשר אפשר למצוא הכל ברשת. תוך כדי כתיבת שורות אלה אני רואה כתבה באחד המוספים הכלכליים המדווחת על ירידות חדות במכירות של כתבי עת מודפסים ברחבי העולם.

בשנת 2005 נפל דבר במערכת של "טכנולוג'י רביו", אחד מכתבי העת המובילים בעולם העוסקים בחידושים טכנולוגיים, ואחד הוותיקים שבהם (הוא נוסד בשנת 1989 על ידי מכון MIT היוקרתי). עורכו החדש, ג'ייסון פונטין, החליט לאור התהפוכות והאתגרים שהציבו בפניו האינטרנט והעיתונות המקוונת לצמצם את מהדורת הדפוס, להפוך את המגזין מירחון לדו-ירחון, ולהרחיב ולהעשיר במידה ניכרת את המהדורה המקוונת של העיתון באינטרנט. כדי להדגיש את עוצמת השינוי בישר פונטין לקוראיו בשורה שבוודאי זעזעה מוציאים לאור מהדור הקודם: ה"טכנולוג'י רביו", כך אמר פונטין, הופך מעיתון שיש לו אתר אינטרנט, לאתר אינטרנט שיש לו גם עיתון. כיום, כמות קוראי המהדורה המקוונת של המגזין עולה בהרבה על קוראי המהדורה המודפסת, וכך גם ההכנסות (בניגוד למהדורה המודפסת הגישה לגרסה המקוונת היא בחינם, וההכנסות ממנה הן כמובן מפרסומות בלבד).
יש להניח שמוציאים לאור של רוב העיתונים התלבטו מאז, ורבים מתלבטים כיום, אם ללכת בדרכו של פונטין, ואולי אפילו לזנוח את מהדורת הדפוס לחלוטין. אני נוטה להסכים עם אלה הסבורים שנגזר גורלה של העיתונות המודפסת לחלוף מן העולם בעתיד הלא רחוק (ברובה הגדול, אם לא כולה). ספרים הם כבר סיפור אחר, ועוד נגיע לכך.

למען האמת, ההתפתחות הזאת לא הייתה צריכה להפתיע. בכל הקשור לכתבי עת אקדמיים, כבר בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת היה די ברור שהכיוון המתבקש הוא לעבור לגרסאות אלקטרוניות, במיוחד לאור המגמה המתמשכת של התייקרות הנייר, הוזלת האחסון של מידע דיגיטלי, ולא פחות מכך לאור הערך המוסף שהציעה הרשת, כמו שילוב סרטוני וידאו, דיונים מקוונים, עדכונים מהירים וכו'. חתן פרס נובל פרופ' ג'. לדרברג אמר בשנת 1994, בהתייחסו לעתיד הספריות האוניברסיטאיות לאור צמצום תקציביהן והתייקרותם של כתבי העת: "יש תהליך של ביטול רכישות בספריות רבות. לא ירחק היום שבו מוסד אחד יחזיק בפרסום המקורי וכל היתר ישיגו אותו בהשאלה בין-ספרייתית. זהו אבסורד. יהיה רק עותק אחד מודפס, ויצטרכו לשלם מיליון דולר בשביל המנוי". עקרונית הוא צדק, כמובן, חוץ מהעובדה שגם על מוסד ההשאלה הבין ספרייתית אבד הכלח כשהעותק האלקטרוני ניתן להעברה מיידית מכל מקום לכל מקום. אמנם המצב בספריות האוניברסיטאיות וההוצאה לאור של כתבי עת אקדמיים אינו זהה בדיוק לספריות ציבוריות וכתבי עת אחרים, אך לאורך זמן תהליכי השינוי דומים.

כמו במקרים רבים אחרים, סופרי מדע בדיוני הבינו את התהליכים הרבה יותר מוקדם. ארתור סי קלארק המנוח היטיב להבין יותר מאחרים את ההשלכות של טכנולוגיות המידע והתקשורת החדשות, עוד מהימים שהוא עצמו הגה את הרעיון של לווייני התקשורת הגיאו-סינכרוניים בשנות ה-40 של המאה הקודמת. וכך כתב קלארק בספרו "קולות מן השחקים" בשנת 1965, הרבה לפני עידן האינטרנט והרבה לפני פרויקט סריקת הספרים השאפתני של "גוגל":
"רשת התקשורת […] תאפשר לתודעה של נכדינו להבזיק הלוך ושוב על פני הפלנטה. הם יוכלו ללכת לכל מקום ולפגוש כל אחד בכל זמן, בלי להתרוצץ מחוץ לבתיהם. כל המוזיאונים וכל הספריות שבעולם יהיו שלוחות של חדרי המגורים שלהם."
בספרים אחרים של קלארק (ולא רק שלו) תוארו מכשירים שמזכירים את המחשבים הניידים או הטלפונים הסלולריים של היום. אני מניח שאילו נוסע בזמן מהעתיד היה מתייצב בפני קלארק לפני 50 שנה ומראה לו את ה"אייפון" של היום, הדבר היחיד שהיה אולי מפתיע את קלארק היה העובדה שמשום מה אי-אפשר לקרוא דרכו כל ספר שנכתב אי-פעם (שלא לדבר על הקושי התמוה בהחלפת סוללה).

אם כבר מדברים על ראיית הנולד של סופרי מדע בדיוני, די מדהים לקרוא היום סיפור של סופר כמעט נשכח, מוריי ליינסטר, בשם “A logic named Joe” שנכתב כ-20 שנה לפני "קולות מן השחקים", בשנת 1946. תוכלו למצוא שם צגים המציגים תמונות וטקסטים שמגיעים מרשת תקשורת דמוית אינטרנט, מאגרי מידע על כל נושא שניתן להעלות על הדעת (הכוללים גם קטעי וידיאו), הצגת חדשות עיתונאיות עדכניות על הצג, מקלדת שבעזרתה מקלידים פקודות חיפוש, נגישות לרשת במסופים בבתי קפה (מופעלים במטבעות), ואפילו ממשק דיבור. תחליפו את המילה "לוג'יק" שבסיפור במילים "מחשב אישי" ו"אינטרנט", ותקבלו את המציאות הטכנולוגית של היום, פחות או יותר.

יש מי שיאמרו, בוודאי, שלא צריך להתלהב יותר מדי מהאינטרנט, כי מרוב שטויות כל הדברים הטובים הולכים לאיבוד, ובמקום אנשים משכילים ומעמיקי-חשיבה, קוראי עיתונים וספרים איכותיים של פעם, האינטרנט מצמיח דורות של אנשים שטחיים הדורשים סיפוק מיידי, צופים בסרטונים מטופשים ב"יו-טיוב" (ומתנשאים על חסרי התרבות שבוהים ב"אח הגדול" בטלוויזיה), אלופים ב"העתק והדבק" של קטעי מידע (מישהו אמר "ויקיפדיה"?) שאת רובם אין הם מסוגלים להבין לעומק, שלא לדבר על יכולת לכתוב מספר עמודים מנוסחים כהלכה. זה אולי נכון במידה מסוימת ולגבי אנשים מסוימים, אבל כדי לראות את הדברים בפרופורציה, כדאי להיזכר בדבריו של אנג'לו פוליציאנו, אינטלקטואל איש פירנצה מהמאה ה-16, אשר הגיב להמצאת מכבש הדפוס של גוטנברג בבוז: "עכשיו הרעיונות האוויליים ביותר יוכלו להיות משוכפלים באלפי עותקים ומופצים למרחקים". 500 השנים שחלפו מאז לא הובילו לטכנולוגיה שתמנע הפצת רעיונות אוויליים, אבל תארו לכם את 500 השנים הללו בעולם ללא ספרים מודפסים.

ומה באשר ל-500 השנים הבאות? האם הספר המודפס ייעלם בעקבות העיתון המודפס? היו כבר נסיונות לשווק דגמים אחדים של "ספר אלקטרוני", נסיונות שכשלו, אבל זה לא אומר שעתידו של הספר המודפס מובטח. יש סימנים לכך שהגרסה המשופרת של ה"קינדל" של אמזון מצליחה למדי. בעיני אנשים שנולדו אל עידן המחשב והטלפון הנייד קריאת ספר ממסך ולא מדפי נייר לא נראית מוזרה. מה זה משנה היכן וכיצד מוצגות המילים? אני מודה שגם אם זה לא נראה לי ממש מוזר, אני חושב שארגיש בחסרונם של ספרים מודפסים אם אכן ייעלמו. יש לי זכרונות ילדות מספרים שהעניקו לי לראשונה את חוויית הקריאה, שהם עדיין איתי, ושאותם אני מזהה עד היום בהנאה – לפי הריח שלהם, לפעמים לפי תחושת המגע של הכריכה המרופטת או הנייר. ילדים שנולדים היום, ואולי אפילו מי שנולדו לפני 10-20 שנה, ככל הנראה לא יבינו בכלל על מה אני מדבר. האם יש בכלל חשיבות לקשר הנוסטלגי הזה אל הספר המעלה אבק על המדף? בעוד שנים אחדות ייתכן מאוד שהטכנולוגיה של מה שנקרא "נייר אלקטרוני" תגיע לבגרות, וכל השאלות האלה יהפכו למגוחכות. אולי. דמיינו מסע בזמן 500 שנה אל העתיד ושאלו את עצמכם האם תראו שם ספרי נייר מודפסים, כמו היום. האם חייזרים בעלי טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר משלנו בכלל קוראים ספרים? האם, על משקל כותרת ספרו המפורסם של פיליפ ק. דיק, אנדרואידים קוראים ספרים אלקטרוניים?

 

בינתיים, הטכנולוגיה אכן מתפתחת לעבר נייר אלקטרוני שיהיה לו סיכוי לפרוץ לשימוש המוני אחרי שיעבור את מה שהמומחים מכנים "מבחן BBB" (ראשי תיבות באנגלית של מיטה, חוף, ואמבטיה – המקומות שבהם הנייר האלקטרוני אמור לתפקד בלי להתקלקל), יחד עם חוויית קריאה שלא תפחת מזו שמעניק עמוד מודפס באיכות גבוהה, ואולי אף תעלה עליה. הדורות הבאים של נייר אלקטרוני יתבססו על חומרים חדישים כמו ננו-צינוריות פחמן או החומר החדש "גרפין" ורכיבים אלקטרוניים גמישים, חומרים "חכמים" למיניהם ועוד כל מיני דברים טובים. כשרואים את הטכנולוגיות הקיימות או המפציעות כיום, לא קשה לדמיין מסך דקיק וגמיש, דמוי נייר איכותי, שמגולגל בתוך משהו שנראה כמו עט (או מקופל בתוך ארנק קטן) וניתן לפרישה, אולי "מתקשח" בתגובה למגע אצבע, ומאפשר גם לקרוא טקסט בנוחות מרבית בכל תנאי התאורה (גם כשהוא חשוף לאור שמש ישיר), וגם לצפות בווידאו ולגלוש ברשת. או מקרן זעיר המשולב בהכלאה של מחשב-טלפון נייד, ומקרין טקסט או תמונות בכל גודל רצוי. או מכשיר לייזר ממוחשב זעיר המשולב במשקפיים, המקרין תמונה ישירות על הרשתית כשהתחושה של המתבונן היא כאילו הוא רואה מולו מסך (או דף נייר). או (בעתיד קצת יותר רחוק) ממשק ישיר אל המוח.
ואולי גם כאשר כל הטכנולוגיות הללו יהיו זמינות, אמינות, זולות, וכיפיות לשימוש, עדיין אנשים ירצו להחזיק על המדף את "הספרים של פעם"? כשאני מהרהר על סוגיה זאת, אני נזכר באחת התגובות בפורום המד"ב, אחרי שהופיע גליון 45 של "פנטסיה 2000" ומישהו העיז (ברוב חוצפתו) להעביר ביקורת על תכניו: "מאז שרכשתי את הגליון", כתבה מגיבה בשם "חבצלת", "אני ממששת אותו, מלטפת את דפיו, מעבירה ממקום למקום בבית כדי למצוא את הנקודה הנכונה בשבילו. לא העליתי על דעתי שצריך גם לקרוא אותו!"

כשחושבים על זה, יש משהו בתגובה המשעשעת הזאת. הרי במקום מהדורה מודפסת יכולנו להוציא מהדורה מקוונת של גליון 45.  יכולנו? כן, אבל הקוראים שהתגעגעו ל"פנטסיה 2000" כנראה לא היו סולחים לנו. הם רצו גליון שאפשר לממש, ללטף, להריח, ולהניח על המדף. אז אולי העיתונים והמגזינים הולכים להיעלם, אבל מן הסתם בעתיד הנראה לעין ההשתוקקות להחזיק מוצר פיסי ביד, למזכרת, לא תיעלם. ובמיוחד אם מדובר בספרים. אולי צודק אחד המומחים בתחום ההוצאה לאור שאמר לאחרונה שהספר הוא מזכרת, על המו"לים להבין סוף סוף שהם פועלים בעסקי מזכרות, ולשנות את כללי המשחק בהתאם. לא בטוח אם הסופרים יסכימו איתו, אבל אולי אכן יתפתח דו-קיום בין שתי צורות של הפצת היצירה הספרותית הכתובה: צורה המונית המתבססת על אמצעים אלקטרוניים למיניהם, החל מהטלפון הנייד ועד לנייר האלקטרוני והמציאות הוירטואלית, עם כל המולטי-מדיה והפונקציות האינטראקטיביות שנייר רגיל אינו יכול לתת, ובצידה – מהדורות דפוס מהודרות ומרהיבות, למזכרת…

 

הספר האלקטרוני "קינדל 2.0" של "אמזון"

 

אך השאלה המעניינת באמת היא לא עתיד הספר המודפס (אולי באמת לא משנה איך מוצגות האותיות), אלא עתיד המילה הכתובה, אולי עתיד המילה בכלל. האם הודות לאמצעים הויזואליים והחושיים שהמדיום האלקטרוני מאפשר נוותר על המילה הכתובה ונשתמש בתמונות, סרטים, קול, מישוש, ריח? האם תהיה זאת התקדמות ביכולות התקשורת ובכישורים המנטאליים של האדם, או שמא נסיגה? הרי משם התחלנו, לפני שהמצאנו את הכתב.

האם ניתן לספר סיפורים, להעביר רעיונות, לפתח תיאוריות, לשאול שאלות, שלא באמצעות מילים? המילה הכתובה, שאיפשרה להעביר ולהפיץ את המילה המדוברת לכל אחד ולכל מקום, היא הכלי שפיתח את החשיבה והאינטלקט האנושי. לא הייתי ממהר לוותר על זה. אבל אולי נכונה גם הדעה שעדיין לא התחלנו להבין, שלא לומר למצות, את הפוטנציאל של העידן הדיגיטלי. אנחנו מדברים הרבה על "מדיה חדשה", אבל בינתיים עשינו בה רק נסיונות ראשוניים ומהוססים, ואולי אנחנו עדיין שבויים בתפישות שנולדו והתפתחו בעולם של כתיבה והדפסה על נייר, והתקיימו כך (בהצלחה מרובה, יש לציין) מאות בשנים. אולי אנחנו עדיין משחקים בצעצועים האלקטרוניים בלי להבין מה באמת אפשר לעשות בהם? האם מישהו באמת חושב ש"פייסבוק" ו"יו-טיוב" וכל ה"בלוגוספירה" כולה הם פסגת היצירה?
מי שהיה עורך המגזין "הארפר'ס", ההיסטוריון לואיס לאפהם, טוען שכל מה שיש היום ברשת אינו אלא התחלה גסה ופרימיטיבית, לא תרבות של ממש. השינוי, לדעתו, יתרחש לאט ובהדרגה, תוך התנסות ולמידה של האפשרויות האמיתיות. הוא מציין שמאז המצאת מכבש הדפוס עברו מאה שנים ויותר עד שקמו יוצרים כמו שייקספיר וסרוואנטס. נראה מה יהיה מאה שנים אחרי תחילת השימוש ההמוני באינטרנט. מן הסתם מצפות לנו אי-אלו הפתעות.

ומה יהיה גורלה של טכנולוגיית הדפוס, שכאמור עברה כמה וכמה מהפכות מאז גוטנברג? בדרך הפתלתלה של התפתחויות טכנולוגיות, ייתכן מאוד שהיא תתפתח ותפרח, אבל לאו דווקא כדי להדפיס טקסטים ותמונות על נייר. טכנולוגיות הדומות להזרקת דיו מפותחות בכדי לייצר מוצרים בהדפסה (במקום דיו מותזים חומרים שונים על משטח, שכבה אחר שכבה) – בשלב זה ניתן לייצר בשיטה כזאת בין השאר רכיבים אלקטרוניים, ואפילו סוללות זעירות. בעתיד עשויה להתפתח תעשייה של מוצרים המודפסים לפי דרישה, אולי אפילו באופן עצמאי בכל בית. זהו נושא מעניין בפני עצמו (ראו מאמרי "חפיצים במרשתת").
גוטנברג או מפתחי מדפסות הזרקת הדיו לא היו יכולים להעלות על דעתם שהמצאתם תעבור גלגול צורה שכזה ותשמש להדפסת חפצים במקום אותיות או תמונות. אבל גלגולים משונים כאלה קורים פעמים רבות במדע וטכנולוגיה. ממציאי הטלפון היו בטוחים שאחד מיישומיו יהיה העברת קונצרטים מוסיקליים למנויים דרך קווי הטלפון (והדבר אכן נעשה בפועל במקומות מסוימים, בשלהי המאה ה-19). ממציאי הרדיו, לעומת זאת, לא חשבו כלל על שידורי מוסיקה, אלא על תקשורת עם אוניות בלב ים. המציאות פנתה לאפיקים אחרים, והתוצאה הייתה הפוכה. ומי היה מאמין, בימיו הראשונים של הטלפון הסלולרי, שהמכשיר הקטן הזה יעביר תמונות, יגלוש ברשת, יתאחד עם המחשב הנייד, ומהמסך שלו נוכל לקרוא מאמרי עיתונות בנוחות יחסית? זה מה שיפה ביצירתיות והחדשנות הטכנולוגית, כשהיא מתחברת לצרכים חברתיים.

דבר אחד כנראה לא ישתנה עוד הרבה זמן, והוא הצורך הבסיסי של החברה והתרבות האנושית להפעיל את הדמיון, להמציא ולספר סיפורים. קשה לראות את התרבות האנושית מתקיימת ומתקדמת בלי זה. איך יסופרו ויופצו הסיפורים בעתיד, והאם זה יהיה באופן שונה לגמרי ממה שהיה עד כה? ייתכן שכן. תחשבו לרגע: אם תיכנסו לאתר של אוניברסיטה, איפה תחפשו חוקרים העוסקים בסיפור סיפורים? במחלקה לספרות? במחלקה לתיאטרון? לא בהכרח. תגלשו לאתר שלMedia Lab במכון MIT, המעבדה המובילה בעולם בתחום המדיה הדיגיטלית העתידית, ותמצאו מרכז מחקר חדש שהוקם שם לאחרונה: "המרכז לסיפור סיפורים עתידי" (Center for Future Storytelling). אפשר בהחלט להתחיל להמציא סיפורי מדע בדיוני מוצלחים על האופן שבו יסופרו סיפורי מדע בדיוני בעתיד.

 

המאמר פורסם בגליון מס' 36 (אפריל 2009) של "המימד העשירי", כתב-העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

ילדה קטנה ומלחמה גדולה

"אינני מאמינה שרק האנשים הגדולים, הפוליטיקאים ובעלי ההון אשמים במלחמה. הו, לא, האדם הקטן נלהב באותה מידה. אחרת, כל האנשים בעולם היו מתקוממים מזמן!
יש באנשים זעם ודחף להרוס, להרוג, לרצוח. עד שכל האנושות בלי יוצא מהכלל תעבור שינוי גדול, יהיו מלחמות, כל מה שנבנה, טופח וצמח ייהרס ויושחת, והאנושות תצטרך להתחיל הכל מחדש" 
                                                                            אנה פרנק, 1944

מוקדש לילדי הדרום, מחוץ לרצועת עזה ובתוכה

דמיון מרקיע שחקים

 מאמר זה מוקדש לזכרו של הסופר ארתור סי קלארק (1917-2008), שדמיונו וחזונו פורצי הגבולות העניקו וימשיכו להעניק השראה לדורות של אנשים המתעניינים ועוסקים במדע בדיוני או עובדתי, ושהעתיד של כולנו חשוב להם.

להיזהר מכשל הדמיון
בשנת 1895 פסק הלורד קלווין (ויליאם תומסון), מדען דגול ורב הישגים, ש"לא ייתכנו מכונות מעופפות הכבדות מן האוויר". היה זה רק שבע שנים לפני הטיסה המוצלחת הראשונה של האחים רייט, במטוס שהיה בהחלט כבד מן האוויר. בשנת 1900 הכריז הלורד נשוא הפנים, בנאום בפני האיגוד הבריטי לקידום המדע, ש"אין מה לגלות עוד בפיסיקה. נשאר רק לבצע מדידות מדויקות יותר ויותר". חמש שנים אחר כך באה "שנת הפלא" בפיסיקה, ואיתה ראשית המהפכות של מכניקת הקוואנטים ושל תורת היחסות של איינשטיין. התברר שיש עוד המון, אבל המון, לגלות בפיסיקה. ההכרזות הללו של לורד קלווין (ולא חסרות אחרות מסוג זה) הן דוגמה טובה למה שארתור סי קלארק המנוח כינה "כשל הדמיון" בספרו הנפלא "פני העתיד" (1962). הכשל השכיח הזה הביא את קלארק לנסח את "החוק הראשון" המפורסם שלו:

"כשמדען מכובד אך בא בימים קובע שדבר מה הוא אפשרי, קרוב לוודאי שהוא צודק. כשהוא קובע שמשהו בלתי אפשרי, קרוב לוודאי שהוא טועה".

 

אלברט איינשטיין עצמו היה מודע היטב לסכנה של כשל הדמיון. "הדמיון חשוב יותר מאשר ידע" היא אחת האמירות המפורסמות שלו. הוא לא זלזל בידע, כמובן, אבל הוא חש שידע לבדו הוא משהו מוגבל, שאין די בו לפריצות דרך של ממש. הדמיון, לעומת זאת, "חובק עולם".
אלה דברים שחשוב להזכיר, שהרי הדמיון הוא יסוד היסודות של המדע הבדיוני והפנטסיה. אינני יודע אם אפשר לפתח דמיון ובאיזו מידה, אבל אפשר ודאי לגרות ולעורר אותו. וזה מה שעושות יצירות מד"ב ופנטסיה במיטבן.

ועוד מדברי איינשטיין: "החוויה היפה ביותר שאנו יכולים לחוש היא זו של המסתורין. תחושת הפליאה הזאת היא הרגש שעומד ביסוד כל אמנות אמיתית ומדע אמיתי". אפשר להחיל אמירה זאת גם על "ספרות מד"ב ופנטסיה אמיתית", שהרי אותה "תחושת פליאה" היא לב לבה ונשמתה של ספרות זאת. הפריית הרעיונות ההדדית בין מדע וספרות, גירוי הדמיון ההדדי בין מדענים וסופרים, הן תופעות מרתקות אשר דומה שעדיין לא נחקרו די צרכן. אני חושב שטמון בהן פוטנציאל הן להפצעת טכנולוגיות חדשות והן להעשרת היצירה הבדיונית.

דוגמאות בולטות מהעבר להשפעות גומלין ברוכות כאלה קשורות לארתור סי קלארק, אחד הענקים בין סופרי המד"ב שהלך לעולמו (היו לו עולמות רבים ללכת אליהם) במרץ 2008, וזאת הזדמנות טובה לכבד את זכרו. דוגמאות אחרות קשורות לננוטכנולוגיה – תחום טכנולוגי שמביא אולי בכנפיו את המהפכה הטכנולוגית-תעשייתית של המאה ה-21. ויש גם קשר בין כל הללו.

גלגולו של רעיון, ומתי הפסיקו לצחוק על זה
בשנת 1978, השנה שבה הופיע הגליון הראשון של "פנטסיה 2000", פרסם קלארק את ספרו "מזרקות גן העדן", שבמרכזו בניית "מעלית חלל". הוא חזר אחר כך לנושא זה גם בספרו "3001 – האודיסיאה הסופית". מעלית החלל היא אמצעי להגיע אל החלל בצורה יעילה וחסכונית בהרבה מהטילים המגושמים וזוללי הדלק שהאדם משתמש בהם עשרות שנים. הרעיון העקרוני ודאי מוכר לרבים והוא פשוט למדי: תמתחו כבלים מהקו המשווה אל מעבר למסלול הגיאו-סינכרוני הנמצא במרחק של 36,000 קילומטר, שבו יש איזון בין כוח הכבידה והכוח הצנטריפוגלי הנובע מסיבוב כדור הארץ על צירו. תקשרו בקצה משקולת (אסטרואיד קטן יכול להתאים), והרי לכם מערכת כבלים מתוחה היטב ויציבה, המסתובבת יחד עם כדור הארץ כאילו היו יחידה קשיחה אחת. עליה אפשר להעלות קרוניות-חלליות, שהאנרגיה לפעולתן מסופקת ממקור על האדמה. הקרוניות היורדות יכולות לנצל את כוח הכובד וכך להחזיר חלק מהאנרגיה. וזה לא הכל: על ידי שחרור מחוכם של חללית מגובה מתאים ממבנה המעלית אפשר לכוון אותה להגיע, בהשקעת אנרגיה מזערית, ליעדים שונים בחלל באדיבות כוחות הכבידה והאינרציה. כיאה לספר מד"ב טוב, "מזרקות גן העדן" עסק, בנוסף לטכנולוגיה, גם בהיבטים הפוליטיים והחברתיים של הפרויקט השאפתני.

קלארק לא היה הראשון שהגה את הרעיון. ב-1895 כתב חלוץ מדעני החלל הרוסי-פולני קונסטנטין ציולקובסקי על "מגדל שמימי" שיאפשר את זה, ואף חישב את החישובים הבסיסיים.  תיאור הנדסי מפורט יותר של אותו "רכבל חללי" פורסם בשנת 1960 על ידי מהנדס רוסי בשם יורי ארצוטנוב, בכתב עת רוסי שלא זכה לתשומת לב רבה. בהמשך פורסמו עוד מאמרים שאף הם לא זכו לתשומת הלב הראויה. קלארק התלהב מהרעיון לנצל את המסלול הגיאו-סינכרוני, שהרי הוא עצמו היה הראשון שהגה עוד בשנת 1945 את לווייני התקשורת המוצבים במסלול זה (שנקרא מאז גם בשם "מסלול קלארק"). הוא לא הסתפק בפרסום "מזרקות גן העדן" ב-1978, אלא השתדל גם להפיץ ולקדם את הרעיון בקרב הקהיליה המדעית-טכנולוגית. בספטמבר 1979 טרח קלארק להגיע לשם כך מביתו בסרי-לנקה למינכן שבגרמניה כדי לתת הרצאת אורח בקונגרס הבינלאומי ה-30 לאסטרונאוטיקה. כותרת ההרצאה היתה "מעלית החלל: ניסוי חשיבה או מפתח אל היקום?" באותה הרצאה (כמו גם בספר) נכנס קלארק לפרטי הפרטים ההנדסיים והתמקד באחת מאבני הנגף העיקריות שהכשילו, עד לשנים האחרונות, כל ניסיון לחשוב על יישום הרעיון הלכה למעשה: זמינותם של חומרים בעלי החוזק הסגולי המתאים (חוזק ביחס למשקל). לא ניכנס כאן לפרטים (כמו למשל תכנון מחוכם של כבל שעוביו הולך וגדל, ואופן פרישתו מלוויין גיאו-סינכרוני כלפי "מטה"), ונסתפק בשורה האחרונה: החומרים החזקים ביותר שהיו ידועים לאדם עד לשנים האחרונות ייקרעו מהמשקל של עצמם באורכים העצומים שנדרשים למעלית החלל (להזכירכם, עשרות אלפי קילומטרים)!  
בסופה של אותה הרצאה השיב קלארק תשובה נפלאה על השאלה מתי תיבנה מעלית החלל: חמישים שנה אחרי שכולם יפסיקו לצחוק על הרעיון! בספר "מזרקות גן העדן" המעלית נבנית בשנת 2145. האם בתחזית זאת היה קלארק פסימי, אופטימי או פשוט מציאותי?

 

 

 

מעלית החלל – איור: NASA

ומה קורה במציאות? במידה רבה הודות לקלארק, הרעיון תופש תאוצה, מלהיב אנשים ומתגלגל בחזרה אל פתחם של המהנדסים: בספטמבר 2000 הכריזה נאס"א שלאור ההתקדמות הטכנולוגית (במיוחד בחומרים סופר-חזקים, נושא קריטי שנחזור אליו מייד בהמשך) הרעיון עשוי להיות בר ביצוע, ואף יזמה פרויקט קונספטואלי לבדיקת ההיתכנות ההנדסית והכדאיות הכלכלית של הרעיון. בפעם הראשונה מושקע כסף ממשלתי בפעילות שעשויה להוביל להגשמת החלומות על "הרכבל השמימי". נאס"א הדגישה אז בפרסומיה שהמחקר "הנועז והחצוף" נולד "בהשראת המדע הבדיוני". ההתקדמות הטכנולוגית בתחומי החומרים, ההנעה האלקטרומגנטית, מוליכות-על ועוד נותנת, לדעת מדעני נאס"א, בסיס לתקווה ש"מעלית החלל" עשויה להפוך מחלום של סוף המאה ה-‏19 למציאות של המאה ה-21, ועלות השיגור של כל קילוגרם לחלל תוזל מעשרות אלפי דולרים לשני דולר או פחות. חִישבו על זה: מסע לחלל שמחירו זול יותר מטיסה לאירופה, ובלי צורך לעבור אימונים מפרכים של אסטרונאוטים.

ננוטכנולוגיה: התפתחות בלתי נמנעת?
הנה כי כן, אנשי נאס"א בהחלט הפסיקו לצחוק על הרעיון והתחילו לקחת אותו ברצינות בשנת 2000. האם התחילה הספירה לאחור לקראת שיגור הקרונית הראשונה בשנת 2050? לפי מספר חברות מסחריות שהתחילו לפעול באופן מעשי לקידום הפרויקט ואף לגייס כספים, זה עשוי לקרות הרבה לפני כן – אולי בסביבות 2030 (שימו לב, למשל, ל"ספירה לאחור" באתר של קבוצת חברות עסקיות המשתפות פעולה בנושא.
דמיינו מה עשוי להתפתח מכל זה בעתיד: אולי מבנה טבעתי אדיר שמקיף את כדור הארץ במרחק 36,000 קילומטרים, שאליו מחוברות מעליות חלל מנקודות שונות על הקו המשווה. המוני אדם ומטענים עולים באורח שגרתי אל הטבעת, אל מפעלי תעשייה, אתרי תיירות, או תחנות מוצא למסעות המשך במערכת השמש ומעבר לה. מערכת תחבורה שכזאת תוארה בספרו של קלארק "3001: האודיסיאה הסופית". אולי תאוכלס טבעת כזאת במיליוני בני אדם? אם זה יקרה, מן הסתם יקראו לה "מושבת קלארק".

מה שהגדיל משמעותית את סיכויי המימוש המעשי של מעלית החלל היא התפתחות הקשורה לננוטכנולוגיה, אותו תחום מרתק שנחשב כאחד ממבשרי המהפכות הטכנולוגיות והתעשייתיות של המאה ה-21. שורשי הננוטכנולוגיה נעוצים עמוק במדע הבדיוני, כפי שעוד נראה בהמשך.
ב"מזרקות גן העדן" מתאפשרת בניית מעלית החלל הודות להמצאת "חומר בעל חוזק-על": סיב חזק ביותר (וקל מאוד) העשוי מאטומי פחמן ומצטיין בחוזק סגולי העולה על כל חומר שהיה ידוע לפני כן. זה קורה, לפי הספר, לפני סוף המאה ה-20, וכך מוסר מכשול קריטי בדרך למימוש מעלית החלל. למרבה ההפתעה (או בעצם לא, לאור המוניטין של קלארק בתחזיות טכנולוגיות), זה מה שקרה במציאות. בשנת 1991 הצליחו חוקרים ליצור את הבסיס לאותו סיב עתידני של קלארק: מולקולה סינתטית שנקראת ננו-צינורית פחמן. זאת צינורית בקוטר כננומטר (אלפית המיקרון), שהדופן שלה עשויה ממעין סריג של עשרות או מאות אטומי פחמן. היא מצטיינת בתכונות מופלאות שונות, ביניהן משהו הדומה למוליכות-על. אפילו העיתונות הטכנית ה"יבשה" כינתה את הננו-צינוריות "חומרי פלא", ושפע של מאמרים מדעיים עליה ועל יישומיה העתידיים מתפרסמים עד עצם ימים אלה. לענייננו, החשובה בין אותן תכונות מופלאות היא חוזק-על. אמנם ביצירת סיב או כבל שעשוי מננו-צינוריות כאלה החוזק יורד (בהשוואה לצינורית בודדת), אך זו בעיה טכנולוגית שככל הנראה תיפתר הרבה לפני 2145.

כבל באורך קילומטר ובקוטר סנטימטר אחד העשוי מננו-צינוריות ישקול, קשה להאמין, 10 מיליגרם בלבד! (הוא גם יהיה בלתי נראה, אגב, אם יוקפד על מרווחים מתאימים בין הננו-צינוריות). בינתיים מדע החומרים מתקדם, ומפותחים ננו-חומרים חדשים (כמו יריעות "גרפין", אף הן עשויות מאטומי פחמן), שעשויים להתגלות כמועמדים טובים למעלית החלל כמו גם ל"מפרשיות חלל" (שגם עליהן כתב קלארק) ולאמצעי תחבורה חלליים אחרים המוכרים מספרי מד"ב.

 

 

ננוצינורית פחמן: אחד מחומרי הפלא של הננוטכנולוגיה

ננו-חומרים הם חלק מהעולם החדש של ננו-טכנולוגיה, ששורשיה, כאמור, במדע הבדיוני. ארוע חשוב, מכונן, בתולדות הננו-טכנולוגיה היתה הרצאה שכבר הפכה לאגדה: הרצאתו של הפיסיקאי ריצ'רד פיינמן בשנת 1959, במכון הטכנולוגי של קליפורניה, שכותרתה "יש המון מקום בתחתית". בלי להשתמש במונח "ננוטכנולוגיה" דיבר פיינמן על האפשרויות המופלאות הטמונות במזעור: לרדת יותר ויותר "למטה" במימדי האובייקטים שהאדם יכול ליצור, עד ל"תחתית" – לאטומים ולמולקולות עצמן. אין שום חוק טבע המונע "תמרון" של אטומים בודדים וסידורם בכל מבנה רצוי, אמר פיינמן. ועל כן, קבע באופן נחרץ, זאת "התפתחות בלתי נמנעת". הוא דיבר אפילו על מה שסופרי מד"ב וגם אנשי טכנולוגיה מכנים כיום "ננובוטים": רובוטים זעירים בגדלים ננומטריים היכולים למשל לשייט בתוך גוף האדם ולבצע פעולות אבחון, טיפול ותיקון נקודתיות. יום יבוא, ניבא פיינמן, ובמקום לשכב על שולחן הניתוחים בבית חולים, פשוט נבלע את המנתח…

פיינמן היה מדען מבריק ופורה שלא נכשל ב"כשל הדמיון". אבל הוא חייב חוב גדול למי שתרם תרומה מכרעת להכוונת דמיונו (לפחות בנושא הננוטכנולוגיה) – והוא רוברט היינליין, אחד הגדולים בין סופרי המד"ב. זמן מה לפני שהכין את הרצאתו קרא פיינמן את הסיפור הקלאסי "וולדו" של היינליין (1942). ב"וולדו" מסופר על מדען הבונה "ידיים רובוטיות" אשר בונות "ידיים רובוטיות" קטנות יותר, אלה בונות "ידיים" זעירות עוד יותר, וכך הלאה עד למניפולטורים מיקרוסקופיים שיכולים לבצע פעולות ריפוי בתוך תאים חיים. אם תקראו את "יש המון מקום בתחתית" של פיינמן, תמצאו שם תיאור טכנולוגי זהה כמעט לחלוטין של תהליך מזעור.

נחילים ורפליקטורים
כיום הננוטכנולגיה בגרה והיתה לתחום מחקר יישומי מכובד באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, התעשייה משקיעה בו הון עתק ויש לו כבר יישומים מסחריים – כמו חומרים בעלי תכונות ייחודיות, שבבים אלקטרוניים מתקדמים ואפילו קרמים קוסמטיים חדשניים. כל אלה, עם כל החשיבות העסקית והתועלת הרבה שבהם, מן הסתם מעוררים פיהוק אצל חובבי המד"ב. אלה שואלים בוודאי איפה ה"רפליקטור" המיוחל, שהורגלנו לראות ב"מסע בין כוכבים" וביצירות מד"ב אחרות? חסידי "הננוטכנולגיה המולקולרית" משוכנעים שזהו חזון בר מימוש. חזון "האסמבלר האוניברסלי" (שהועלה לראשונה על ידי "נביא" הננוטכנולוגיה אריק דרקסלר בשנות ה-80) אינו מרפה, אף שהיתכנותו המעשית עדיין שנויה במחלוקת. לפי חזון זה, אפשר שבעתיד נחזיק בבית קופסה שמזכירה תנור מיקרוגל, שלתוכה נכניס אשפה ומים, נלחץ על כפתור וכעבור זמן מה יתגשם לו שם המאכל החביב עלינו או כל מוצר אחר לפי בחירתנו – לאחר שצבא ננו-רובוטים יפרק את האשפה למולקולות וירכיבן מחדש למוצר המבוקש. בעיני בעלי החזון, "ייצור מולקולרי" שכזה עשוי לבשר את המהפכה התעשייתית הבאה. הרי כל דבר עשוי מאטומים ומולקולות, אז מדוע לא לבנות כל מוצר היישר מ"אבני לגו" אלה של הטבע, במהירות וביעילות וללא רעש וזיהום הסביבה?

אפשר לדמיין כאן התפתחות שמזכירה במשהו את התהפוכות שעברו על תעשיית המוזיקה המוקלטת. האם לפני 30 שנה מישהו היה מסוגל לדמיין שאנשים "יורידו" מוזיקה מאיזו "רשת" כלל-עולמית, וזו תתגשם לה על פני דיסק נוצץ בתוך קופסה ביתית שמחירה שווה לכל נפש? באותה מידה של קושי אפשר לדמיין "הורדה" ושיתוף קבצים של הגאדג'ט (או הבגד) האופנתי האחרון, ובנייתו ב"ננו-מפעל" שולחני אישי. חלום באספמיא? אולי לא תחשבו כך אם תיכנסו לאתר של האוניברסיטה הטכנולוגית של איינדהובן בהולנד, שם הוקם לפני חודשים אחדים מכון מחקר חדש: "המכון למערכות מולקולריות מורכבות". במכון זה אמורים לפתח "מיני-מפעלים מולקולריים", אשר תוך חיקוי מנגנוני "ארגון עצמי" ו"שכפול עצמי" הקיימים בטבע, ייצרו דורות חדשים של חומרים והתקנים שונים. מהפכה תעשייתית חדשה, כבר אמרנו?

ובחזרה לחלל: אפשר שהחלליות הלא מאוישות העתידיות יהיו בכלל "ננו-חלליות": ננו-רובוטים שישולחו אל החלל בהמוניהם ויואצו למהירויות המתקרבות למהירות האור בעזרת שדות אלקטרומגנטיים חזקים – שיטת הנעה שמתאימה לגופים זעירים כאלה יותר מאשר לחלליות גדולות. זהו כיוון חשיבה שפיסיקאים ואנשי נאס"א בוחנים בשנים האחרונות. דמיינו "נחילים" של אלפי או מיליוני "ננו-חלליות" כאלה השועטות אל כוכבים רחוקים, נוחתות, משתמשות בחומרי הגלם המקומיים כדי לבנות מכשירים, ציוד תקשורת, בסיסי מחקר, וגם כדי לשכפל את עצמן ולהמשיך הלאה אל הלא-נודע…

האם זה מדע בדיוני או מציאותי? מציאותי לחלוטין, אם תשאלו מדענים באוניברסיטת מישיגן בארה"ב שקיבלו לאחרונה תקציב נאה מנאס"א כדי לבדוק אפשרויות לבנות ננו-חלליות שגודל המנוע שלהן דומה לגודלו של חיידק. וזאת אינה הפעילות הראשונה של נאס"א בשטח זה. זה שלוש שנים מתנהל במרכז המחקר גודארד של נאס"א פרויקט בשם ANTS ("נמלים"; ראשי התיבות באנגלית פירושן "נחיל ננוטכנולוגי עצמאי"). המטרה היא ללמוד את מנגנוני ההתנהגות של נחילי חרקים כדי ליישמם בנחילים "אינטליגנטיים" של חלליות מחקר זעירות. (מזכיר למישהו את הספר "טרף" של מייקל קרייטון?)

גבולות האפשר
עשרות השנים הבאות יביאו עמן ככל הנראה שפע של התפתחויות שבהן תבוא לידי ביטוי התלכדות של טכנולוגיות: שילוב הישגים בתחומי הננוטכנולוגיה, הביו-טכנולוגיה, מדעי המחשב והמידע, חקר המוח והתהליכים הקוגניטיביים ועוד. למה זה עשוי להוביל? איך זה ישפיע על חיינו? השאלות הללו ממתינות לאנשי מדע, לעתידנים וכמובן לסופרי מד"ב מוכשרים. "כשל הדמיון" עלול להיות לא רק היעדר דמיון אלא, באופן פרדוקסלי, "עודף דמיון". כל מה שאינו סותר את חוקי הטבע הוא אפשרי, לפחות ברמה העקרונית. אבל אפילו אם משהו הוכח כבר ביצוע מבחינה טכנולוגית, אין זה מבטיח שהוא אכן יתממש. האם החברה או הפרט אכן ירצו בכך? האם לא יחששו להשתמש בו? אולי הנזק יעלה על התועלת? למשל, הישגים בננוטכנולוגיה ובביולוגיה מצביעים על אפשרות של שילוב עתידי של רכיבים אלקטרוניים זעירים (ננו-מעבדים) עם הנוירונים הביולוגיים במוח. זה בוודאי פותח פתח לטיפול חדשני במחלות ופגיעות מוחיות. אך זה גם יכול אולי לאפשר "מוח כלאיים" בעל תכונות משופרות. האם נרצה "לשדרג" את עצמנו ל"קיבורגים", ל"אדם גירסה 2.0", ומי יודע, אולי אפילו להתרשת ולהתמזג ליישות דמוית ה"בורג" של "מסע בין כוכבים"? האם נרצה להשיג חיי אלמוות כמו אלה שתיאר קלארק בספרו "העיר והכוכבים", שיש הסבורים שיתאפשרו בעזרת הטכנולוגיות החדשות? ומה תעשה מהפכת "הייצור המולקולרי", אם אכן תתרחש, והשפע הבלתי מוגבל שהיא מבטיחה, לתעסוקה, למנטליות ולחברה האנושית?

האם באמת הכול אפשרי? האין גבול ליכולת המדעית-טכנולוגית, ואם יש, כיצד מגלים אותו? התשובה הטובה ביותר שאני מכיר לשאלה האחרונה היא "החוק השני" של קלארק:

"הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשר, היא לחצות אותם אל תוך הבלתי-אפשרי". ומה טוב יותר מסיפור מד"ב מוצלח כדי לעשות זאת?

מאמר זה פורסם בגליון חגיגי של כתב העת "פנטסיה 2000" (גליון מס' 45) שראה אור לאחרונה. ניתן להשיגו כאן.
 

 

"פנטסיה 2000" גליון 45 – מה יש בו, וגם דבר העורך

"אתה העורך של פנטסיה 2000?" דרש לדעת הקול התקיף שמעבר לקו, אחרי שצלצול טלפון טורדני העיר אותי בשעת לילה לפני שנים אחדות. "הייתי," הודיתי באשמה, "במה העניין?"
"סוף סוף השגתי אותך," צהל האיש. "שמע, בגליון מס'… כתוב שהמשך הסיפור … מופיע בעמוד 54, ואין שם שום המשך!" "אדוני, אה…אתה יודע שעברו מאז עשרים וכמה שנים?" גמגמתי, אחרי שהתאוששתי מההלם הקל. "אז מה?" תמה הקורא הנזעם על שאלתי.

שיחות ליליות כאלה אמנם לא הרביתי לקבל, למזלי, אבל אולי היה בחריג משעשע זה ביטוי מוקצן למה שחשתי בכל השנים שחלפו מאז התקופה הלא-ארוכה בה הופיע כתב-העת (1978 -1984). זה קרן מאינספור שיחות ומפגשים מקריים: אנשים זוכרים לטובה את "פנטסיה 2000", ונראה שהם מתגעגעים. שאלות כמו מדוע העיתון נסגר ולמה לא לחדש את פעילותו חזרו ונשמעו במשך השנים. אני די מופתע לשמוע אותן גם כיום, בעידן העיתונים המקוונים, וכאשר בכל זאת מודפסים בעברית שלושה מגזיני מד"ב. כנראה שהיה משהו מיוחד ב"פנטסיה 2000". לפחות לחלק מקוראיו העניק המגזין חוויה ראשונית וייחודית, לפעמים אפילו שינה ועיצב את השקפת עולמם. ביטוי מסוים לכך מצוי במדור "פנטסיה שלי" בגליון זה, שבו שמונה אנשים משתפים אותנו באשר למשמעות של "פנטסיה 2000" בשבילם.

לא, אנחנו לא מקימים לתחייה את "פנטסיה 2000". אמנם גליון זה נקרא "מס' 45", אבל זהו פרויקט חד-פעמי, רק בשביל הכיף (והנוסטלגיה), ללא כל כוונת רווח, וכדי לחגוג 30 שנה לצאת הגליון הראשון. חובבי מד"ב מסוימים טיפחו במשך השנים מיתוס שגליון 45 אכן קיים ועותקים סודיים שלו גנוזים אי-שם. אז הנה הוכחה לקשר הקלוש בין מיתוסים למציאות. האם זאת התחייבות שלא יהיה גליון 46, או שעותקים ממנו אינם נגנזים זה עתה בכספת סודית או ב"כמוסת זמן"? כלל וכלל לא. יש מיתוסים טעוני טיפוח, לא?

30 שנה זה הרף-עין במונחים קוסמיים, אך הרבה במונחים של חיי אדם וחברה. חוץ מזה שהגיל של חברי מערכת "פנטסיה 2000" המקורית הוכפל (ואף יותר) מאז הגליון הראשון, קרו בעולם עוד כמה דברים.

ב-1978 היו האינטרנט, המחשב האישי בכל בית וטלפון נייד בכל כיס, משהו עתידני לגמרי. קיום פלנטות מחוץ למערכת השמש היה לא יותר מהשערה. מאז התגלו כבר מעל 300 כאלה, וביניהן גם "דמויי ארץ" – מה שכמובן מחזק את ההשערה שיש גם חיים (תבוניים?) אי-שם בחוץ. הגנום האנושי פוענח – והציב שאלות חדשות למדענים. הפציעו תחומים מדעיים-טכנולוגיים חדשים כמו ננוטכנולוגיה וביולוגיה סינתטית, ואיתם הבטחה (מלווה בחששות) להשפעה מהפכנית על החברה במאה ה-21. הדגמות ראשונות של טלפורטציה קוואנטית אישרו (וזה ציטוט מפי מדענים) "את האינטואיציה של סופרי מד"ב".

וגם נפלה חומת ברלין, התפרקה ברית המועצות, הסכמי שלום נחתמו, מלחמות פרצו, ראש ממשלה נרצח, מגדלי התאומים הופלו…

העולם משתנה. לאיזה כיוון? האם לקראת רציונליות המבוססת על ידע וחתירה לידע, או חלילה לקנאות אי-רציונלית (שבאופן אירוני הידע המדעי הרציונלי נותן בידיה כלי משחית)? אולי זאת מחשבה נאיבית, אך לסיפורי מד"ב, חוץ מזה שכיף לקרוא אותם, יש חשיבות ויש תפקיד בעולם המשתנה. ארתור סי קלארק, שנטש אותנו במרץ 2008, כתב: "רק כותבים וקוראים של מד"ב כשירים באמת לדון באפשרויות הצפונות בעתיד." העתידן אלווין טופלר המליץ לכלול ספרות מד"ב בתכניות הלימודים כדי להעניק לתלמידים "מסע דמיוני לעולם הסבוך של שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות ומוסריות, העתידות להתייצב בפניהם בבגרותם." כן, אני משוכנע שלספרות המד"ב יש חשיבות חברתית, היא מהווה מעבדה מחשבתית לבניית מציאות עתידית וחלופית, ובמקרים רבים היא גם מפרה ומדרבנת את החשיבה המדעית.

מלבד קלארק, שהוא עצמו דוגמה מצוינת לאותה הפריה ודרבון, ראוי להזכיר עוד מספר לא מבוטל של יוצרים שהטביעו את חותמם על הז'אנר ושנפטרו מאז הגליון הראשון של "פנטסיה 2000". הרשימה (החלקית) מפחידה: היינליין, אסימוב, סימאק, דיק, בסטר, שקלי, הויל, זילזני, אדמס, לם…

בו בזמן, הועשר הז'אנר בסופרות וסופרים חדשים, רבים ומעולים שמטביעים את חותמם בעקבות דור הנפילים, ועוד מקלדתם נטויה.

וגם קרה משהו ביצירה המקומית. אם בימי "פנטסיה 2000" הראשונים היססנו לפרסם סיפור מקורי מדי פעם, הרי שבגליון 45 אנו גאים לכלול חמישה (ושיר אחד) – כולם מעולים, לדעתנו המשוחדת. יצירות של מחברים ישראליים הופיעו כבר בחו"ל (הן המגזינים והן בספרים), ויש ביניהם בוודאי כאלה שבכוחם להטביע את חותמם על הסיפורת הבדיונית העולמית. הגיע הזמן.

קריאה מהנה!

אהרון האופטמן

מה בגליון 45? סיפורים מתורגמים: פריז הכובשת / גרגורי בנפורד ודייויד ברין החיים הסודיים של הצמחים / אנדי אולדפילד מאגר / קרול אמשווילר ובהקיצי הנה נמצאתי כאן על צלע הגבעה הקרה / ג'יימס טיפטרי הבן ציר מעולם צהוב ירוק / רוברט שקלי שלושת הגלגולים של ג'רמי בייקר / רוג'ר זילזני סיפורי מקור: ברית עולם / לביא תדהר עושה שלום במרומיו / יבשם עזגד שרדלו / עידו גנדל הם היו מוכרחים לעבור / שמעון אדף כניצול באחת מיצירות המד"ב (שיר) / שמעון רוזנברג סוף דבר / ניר יניב מאמרים: פנטסיה שלי – קוראים וותיקים מספרים על המשמעות של פנטסיה 2000 בשבילם: לביא תדהר, פרופ' נחמן בן-יהודה, יבשם עזגד, ניר יניב, פרופ' אהוד גזית, ד"ר אריה וורם, פרופ' אורציון ברתנא, ציפי האופטמן עתידעת: דמיון מרקיע שחקים / אהרון האופטמן ומה אם / נחמן בן-יהודה קיצור תולדותיו של חובב מד"ב ישראלי לא-מייצג / אלי הרשטיין

גליון 45 של "פנטסיה 2000"  נמצא כעת למכירה בחנויות ספרים ברחבי הארץ.

אפשר גם להזמין כאן ולקבל פרטים על המהדורה המיוחדת לאספנים.  

כאמור, זהו פרויקט ללא כוונת רווח; המכירות נועדו לכיסוי עלויות ההפקה. אם ההכנסות יעלו על ההוצאות, הרווחים ייתרמו לאגודה הישראלית למדע בדיוני למטרות קידום המד"ב בארץ.

קישורים נוספים:

ביקורת של גלעד סרי-לוי על גליון 45

כתבה במוסף גלריה של "הארץ"

דבר המו"ל והעורך האחראי

האגודה הישראלית למד"ב

 

כשתגדל תהיה טייס. כשתגדלי תהיי דיילת (או סתם תיירת)

מטוס הנוסעים הענק מדגם A380 (שתי קומות, עד 850 מושבים, מוטת כנפיים 80 מטר) הוא גולת הכותרת של תאגיד תעשיית התעופה האירופי איירבאס. חלקיו מיוצרים במפעלים שונים ברחבי אירופה, והוא מורכב במפעל המרכזי בעיר טולוז בצרפת.
כשהזדמנתי לטולוז לפני חודשים אחדים, הצטרפתי לסיור מאורגן לתיירים במפעל המרשים, בהדרכתה המיומנת של מהנדסת צרפתיה. הסיור היה מרתק, והמידע הטכני מאלף.

כמקובל, בסוף הסיור מובלים התיירים לחנות מזכרות.

אחרי שפסחתי על מדפים עמוסי דגמי מטוסים, כוסות קפה עם ציורי המטוס, סיכות, עטים, עניבות ושאר שטויות, צדו עיניי את העיקר: חולצות לילדים, מעוטרות באיורים וכיתוביות הולמות.

כיאה למפעל תעופה, היו חולצות בגווני תכלת השמיים וכחול, עם הכתובת המבטיחה: "טייס העתיד".
וכיאה למפעל אירופי גאה, היו לידן חולצות וורודות, עם הכתובת העליזה: "הבה נטוס באיירבאס".

לא מאמינים? הנה ההוכחה:

 

בסוף הביקור הזמנו מונית למרכז העיר.

אין לי מושג איזה חולצות מוכרים במרכזי מבקרים במפעלי פיג'ו/סיטרואן/רנו, אבל במונית נהגה נהגת.

אחרי 30 שנה: השקת גליון 45 של "פנטסיה 2000"

 השקת גליון 45 של "פנטסיה 2000" תתקיים במסגרת פסטיבל "אייקון" במתחם "הספריה" בסינמטק ת"א, ביום ד' 15 באוקטובר בשעה 22:00. אתם מוזמנים.

אני שמח לארח כאן את "הדף הראשון" של גליון 45, שנכתב ע"י ידידי אלי טנא, העורך האחראי והמו"ל של הפרויקט המיוחד:

היינו צעירים. אולי צעירים מדי. זו גם הייתה הסיבה שבכלל נכנסנו לפרוייקט 'פנטסיה 2000'. אם היינו מבוגרים יותר, שקולים וזהירים כמקובל, כנראה שהיינו דוחים את הרעיון. הסיכון (שהסתבר בדיעבד מבחינה עסקית כאמיתי מאוד) היה גדול מדי. אבל, באותו דיעבד, אני לא מצטער לרגע. כי רק מי שממריא לגבהים עלול להתרסק – אבל בדרך נהנה מיפעת הגבהים…

היינו קבוצה של ארבעה סטודנטים שרצתה להגשים חלום כל כך לא-ישראלי. להוציא מגזין מדע בדיוני במדינה שהמציאות האכזרית טופחת על פניה בתדירות יומית. התירוץ (שלי) היה שאפשר לעשות מזה כסף. את החלום הגשמנו. את התירוץ – לא ממש…

 

גליון מס' 1, דצמבר 2008. איור שער: יקי קאופמן

במשך 4 שנים יצאה 'פנטסיה 2000'. שרדה נגד כל הסיכויים וצלחה מהמורות רבות. ארבעה עורכים החליפו מקומות על 'כס העריכה' ולא מעט אמנים וסופרים השתלבו, מי בתרומה ומי בתמורה ביצירה האהובה על מעטים – אך בעוצמה רבה.
ואז, הגורל הכריע אותה. אני לא היית בטקס הקבורה ההוא, אחרי גיליון ה-44. הייתי במקומות אחרים. אפילו 'חטפתי' למגזין את העורכת הגראפית שלו – לולה חלאבין – והיכתרתי אותה כנסיכת גלקסיית טנא (הרווח המשמעותי ביותר שלי מהפנטסיה).

אגדות עירוניות סיפרו שגיליון 45 היה כבר מוכן לדפוס… בודדים בעלי 'זכות קדימה' ראו ואף אוחזים בגיליונות ההגהה של ה'דמי'. אגדות אלה מסתובבות בעירנו עד היום.

היום, 30 שנה אחרי, החלטנו לפזר את הערפל. להפיק ולהוציא לאור לרגל יובל ה-30 את גיליון 45. גיליון חד פעמי באמת, שאמור להעניק לכולם את הטעם של טעם החיים – חלומות שמתגשמים, אגדות שקורמות אור וגידים, והכי חשוב – הנאה אין קץ לה הן לעושים במלאכה והן למי שיאחז, יקרא, ירכוש וינצור גיליון מהמהדורה שתופק.

 

גליון מס' 45: פרויקט חד פעמי, אוקטובר 2008. איור שער: ארז גביש

גיליון 45 יהיה גיליון חד-פעמי. או, כפי שידידי אהרון האופטמן אומר – "לא חד-פעמי, אלא גיליון של אחת ל-30 שנה…" והבא אחריו, 46, יופק על ידנו, הגרעין הראשוני של 'פנטסיה 2000' ב…2038 (אגב, לצורך כך אנחנו מקפיאים את עצמנו לצורך שימור עצמי למשך התקופה, ואפילו מצאנו את האיש שפיתח עבורנו את הטכנולוגיה הבטוחה…). בכך נשבור את השיא של מייקל ג'ורדן – ונבצע שני קאמבקים מוצלחים במיוחד.

"פנטסיה 2000" גליון 45 פרויקט מיוחד, אוקטובר 2008 ארוע השקה: 15 באוקטובר 2008 שעה 22:00, סינמטק ת"א עורך ראשי: אהרון האופטמן עורך אחראי: אלי טנא עורכים: עמנואל לוטם, אלי הרשטיין עריכה גראפית: לולה טנא, סופי תמרי איור עטיפה: ארז גביש עריכה לשונית: חמוטל לוין   מו"ל: אלי טנא, היי-לייט תקשורת שיווקית למידע נוסף:  eli@hi-light.co.il טל. 09-9586548

 

גיליון 45 יהפוך ברבות הימים לנכס אמיתי של אספנים. על כך אין כלל מחלוקת.

בגיליון השלישי כבר הבטחתי (וזו הייתה המודעה הראשונה בחיי לה כתבתי 'קופי'), שהחוברת שנמכרה במחיר של 30 ל"י (0.3 אג' חדשות) מוצעת למכירה לאספנים, בכמויות מוגבלות, במחירים שמתחילים ב-100 ₪ ולעיתים אף יותר.

ועכשיו, תארו לעצמכם חוברת שכזו…עם חתימת העורכים יבדל"א…

אין ספק, על רקע הטלטלות בשווקים הפיננסיים העולמיים (נושא נפלא לסדרת מד"ב) – ההשקעה ב'פנטסיה 2000' הייתה מההשקעות היותר מוצלחות, כמעט כמו גוגל…

 

 

את הגיליון הנוכחי הפקנו בשתי 'תת מהדורות' – האחת מהדורה מהודרת רגילה והשנייה – במהדורה מיוחדת לאספנים אשר תמוספר ותכלול חתימות מקוריות של העורכים. אם הראשונה תהיה נכס לאספנים, השנייה תהיה 'יהלום נדיר'. לכן, חוברות המהדורה המוגבלת תוצענה למכירה בשיטות מיוחדות כולל מכרזים ומכירות פומביות.

 

 

המערכת המקורית. 30 שנה אחרי. הרכב חלקי. בתמונה: ציפי ואהרון האופטמן (עומדים), לולה ואלי טנא. נעדרים: דובי לרר (ארה"ב) ואופירה גידנסקי ז"ל. אתר הצילום: חנות הספרים "ינשוף" של אלי הרשטיין, חבר מערכת גליון 45.

הגיליון הנוכחי נעשה מתוך אהבה. כל אחד מן המשתתפים בו עשה את עבודתו מאהבת הנושא ואהבת הרגע. אני יושב וכותב את דבר עורך זה מתוך אהבה. חיוך מרוח על שפתיי. אני בטוח שכך גם ארז, מאייר העטיפה המדהימה, שהיה נער צעיר כשיצאה 'פנטסיה 2000', והיום הוא שותף בחברת הפקות ופוסטפרודקשן, ומתוך היכרותי את עבודתו – הוא מממש לא מעט מהתכנים שספג מ'פנטסיה' ומהמד"ב.

גם שמעון אדף, שכתב סיפור שכולו אהבה ל'פנטסיה' המיתולוגית (אך מתעקש לטעון שזו 'התחכמות'), היה רק בן 6 כשיצאנו לראשונה, אך הנה חייו מושפעים ממנה ומשכמותה. כך גם כל האחרים שקצרה היריעה בעמוד זה להזכירם (ולכך הקדשנו מתחם תודות בדף התוכן) – כולם עשו עבודתם בהתנדבות ובאהבה. נדיר בימינו הציניים, אך עובדה שרירה וקיימת. ממש פנטסיה…

איני יכול לסיים בלי להזכיר את אופירה גידנסקי. אופירה הייתה אחת משתי העורכות הגראפיות הראשונות של החוברת, אשר דאגו לעיצוב והשפה הגראפית הייחודית והאיכותית של החוברת. אופריה נפטרה בטרם עת ממחלה ממארת. אנחנו מרכינים ראש לזיכרה. חברה טובה ומעצבת גדולה.
 
שלום. להתראות ב-2038…בגיליון 46…
 
 לפרטים