Monthly Archives: ספטמבר 2005

מפגינים בעירום בשיקגו

לפני שנה בערך התארח המשנה לראש הממשלה שמעון פרס בכינוס מיוחד של ועדת המדע של הכנסת שהוקדש לננוטכנולוגיה, ונשא נאום חוצב להבות על נפלאות הננוטכנולוגיה והצורך להשקיע בתחום חדשני זה לתועלת החברה, הכלכלה והבטחון. "לא מזמן קיבלתי אישית מכנסי-ננו", בישר פרס בהתלהבות נעורים למאזינים המשתאים. לחלקם כנראה לא היה כל מושג על מה מדובר. אחרים, שאולי קראו משהו על ננוטכנולוגיה, חשבו מן הסתם שמדובר על מכנסיים זעירים (לננו-רובוטים?), או מכנסיים שמיוצרים ע"י ננו-רובוטים, או אולי מכנסיים שננו-רובוטים מושתלים בהם ומתאימים אותם למידתו וטעמו של הלובש…

האמת היתה הרבה יותר פרוזאית: פרס לא טרח להסביר שחוטי הבד של המכנסיים שקיבל הכילו ננו-חלקיקים מיוחדים (חלקיקים זעירים מאוד, בגודל של מספר מיליוניות המילימטר), הדוחים לכלוך ורטיבות. כלומר, מכנסיים שנראים רגילים לגמרי, אך אינם יכולים להתלכלך, וגם אינם נרטבים בגשם. דבר נחמד ומועיל, תודו, אך אפילו לא חולם להתקרב למה שמוכר כחזון הננוטכנולוגיה האולטימטיבי – "ננובוטים" שמפרקים אשפה למולקולות ומרכיבים אותן מחדש – אולי לסטייק עסיסי, או לטלפון סלולרי של הדור העשירי. זה גם רחוק מאוד מאותם מיכלי תרופות ננוסקופיים חזויים, המשוגרים כטיל מונחה מדויק אל יעד מתאים בגופנו ומספקים בדיוק כמה שצריך ולאן שצריך – נושא המעסיק את המחקר והפיתוח הרפואי. הננוטכנולוגיה המעשית של היום, זו שמקימה חברות הזנק ומושכת השקעות, עוסקת בדברים שקשה להלהיב בהם חובבי מדע בדיוני: חומרים חדשים עם תכונות ייחודיות, דורות חדשים של שבבים ננו-אלקטרוניים, חיישנים לגילוי זיהומים, דברים כאלה. איפה הננו-רובוטים האינטליגנטיים המשכפלים את עצמם ופותרים את כל בעיות העולם או, לחילופין, ממיטים עליו קטסטרופה גלובלית? בוא יבואו. אולי…

אבל יש אנשים שמכנסי הננו של פרס מטילים עליהם פחד מוות. עד כדי כך שהם מוכנים להתפשט ולהפגין ערומים מול חנויות שמוכרות מכנסיים כאלה. לא מאמינים? מחזה מוזר זה התרחש לא מזמן ליד חנות בגדים בשיקגו! (על הארוע דיווח בין השאר העיתון USA Today ב-21 ליוני 2005).

       (פרטים נוספים על ההפגנה אפשר למצוא כאן ומידע נוסף כאן).

 

המפגינים הערומים משוכנעים באמת ובתמים שהננוטכנולוגיה מסוכנת מאוד לאנושות. מדוע? חלקם בוודאי חוששים מהנזק הבריאותי העלול להיגרם מ"ננו-חלקיקים" מסוימים (חשש לגיטימי, שמעסיק גם חוקרים רבים הבודקים כיום את הנושא לעומק, וכלל לא בטוח שיש לו קשר למכנסי הננו). וחלקם חרדים אולי בגלל שקראו את הספר "טרף" של מייקל קרייטון (גרסתו העברית יצאה לאור ב-2004 בספריית מעריב, בתרגומו של עמנואל לוטם. פרק מהספר אפשר לקרוא כאן).

 

"טרף" נכתב מן הסתם בהשראת מאמרו המפורסם של ביל ג'וי (לשעבר המדען הראשי של חברת "סאן מייקרוסיסטמס") שפורסם לפני שנים אחדות בכתב העת Wired תחת הכותרת "העתיד לא צריך אותנו". במאמר טען ג'וי שהננוטכנולגיה (בשילוב עם טכנולוגיות אחרות ) עלולה להביא כליה על האנושות, מכיוון שהיא תוביל ליצירת ננו-רובוטים עם יכולת שכפול עצמי ואבולוציה מעין-ביולוגית, אשר כמובן יקומו על יוצריהם לכלותם. ג'וי, שהזכיר במאמרו אי-אלו סיפורי מד"ב, ביסס את תרחיש האימים שלו על דברים שכתבו אנשים כמו ריי קורצווייל ("עידן המכונות החושבות") ו"נביא" הננוטכנולוגיה הרדיקלית אריק דרקסלר. דרקסלר תאר בכתביו את המהפיכה התעשייתית הבאה, "הייצור המולקולרי" ("ננו-מאספים" שבונים כמעט כל דבר היישר ממולקולות כאבני "לגו") ואת התועלת האדירה שגלומה בננוטכנולוגיה העתידית. בו בזמן הוא גם הזהיר (עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת) מפני תרחיש שבו הננו-מאספים יוצאים משליטה, תרחיש אימים שאותו כינה משום מה "תרחיש העיסה האפורה" (gray goo).

מייקל קרייטון (יוצר "פארק היורה", "זרע אנדרומדה", "איש המסוף", "קומה" ורבים אחרים – וגם סידרת הטלוויזיה "אי-אר"), רקח מותחן מדע-בדיוני מעניין, שבמרכזו פיתוח ננו-רובוטים המתפקדים בצורה מתואמת בדומה לנחיל חרקים. הפיתוח (שנועד בעיקר למטרות צבאיות) נעשה במעבדה סודית אי שם במדבר נבאדה, וחיש מהר העניינים משתבשים. נחילי הננובוטים, שתוכנת הבינה המלאכותית המפעילה אותם מבוססת על יחסי טורף-נטרף, משתכללים, מתרבים, לובשים צורות שונות ומשונות, ומעוללים דברים מזוויעים. לא ניכנס כאן לפרטים, כדי לא לקלקל את ההנאה למי שטרם קרא (אף כי חלק מההפתעות נרמזות על הכריכה האחורית…).
ואכן, אפשר ליהנות מהספר (שספריית מעריב קיטלגה אותו כספר מתח), אם לא מפריעה לכם העלילה הנוסחתית משהו (מעבדה סודית, משפחה אמריקנית שהיחסים בין בני הזוג בה לא משהו, מתכנת מבריק אך מתוסכל, כמה סצנות אימה מרשימות ושלל פירוטכניקה. בקיצור, עוד סרט הוליוודי טיפוסי שובר קופות בדרך).
אבל אין לי עניין לדון כאן באיכויותיו הספרותיות של הספר, אלא באמינותו המדעית.

לפני כן ראוי לשאול: האם אמינות מדעית חיונית בספר מדע בדיוני? אני מתפתה להשיב שכן, אך התשובה אינה פשוטה כל כך. האם אין בנמצא ספרי מד"ב מעולים שהמדע אשר בהם מפוקפק או אף מופרך? בוודאי שיש. הרי למדנו כבר שמה שחשוב באמת בסיפורת המדע-בדיונית זה לאו דווקא האמינות המדעית, אלא התחושה (האשליה?) של האמינות. היא זו שמבטיחה את "השעיית אי האמון" מצד הקורא ונוטעת בו את תחושת הפליאה – עיקר העיקרים של יצירת מד"ב טובה. אז מדוע אני מתעקש לחפש את האמינות המדעית (והטכנולוגית) דווקא ב"טרף" של קרייטון? בעיקר בגלל היומרה של קרייטון עצמו.
חלום הבלהות של "טרף" מתרחש בעתיד הלא רחוק, ואמור להתבסס על טכנולוגיות שנמצאות בימים אלה בחיתוליהן, אך הן כבר חיות ובועטות. בסוף הספר יש ביבליוגרפיה של ספרים מדעיים ומאמרים שראו אור בשנים האחרונות, בכתבי עת לחלוטין לא בדיוניים. במבוא לספר יש ציטוטים מפרסומים מדעיים מכובדים המבשרים על פיתוח אורגניזמים מלאכותיים שיתרבו ויתפתחו בדומה לאבולוציה הטבעית. בפרקי הספר פזורים קטעים ובהם שורות של תוכנת מחשב (לא התעמקתי בהם, אך הם נראים כאמיתיים). קרייטון מכריז במבוא שהוא כתב את הספר כאזהרה מפני הצפוי לנו אם לא ניזהר מהסכנה הצפויה ולא נפתח "מנגנוני בקרה בינלאומיים לפיקוח על טכנולוגיות של שכפול עצמי". זה לגיטימי, כמובן. בכל טכנולוגיה מתקדמת יש פוטנציאל כזה או אחר של נזק, בצד התועלת, ומידה של זהירות ומודעות להשלכות היא בוודאי מבורכת. אבל מי שמתיימר להזהיר, תוך התבססות על ידע מדעי-טכנולוגי, חייב להיזהר בעצמו בעובדות הטכניות. וכאן יש ב"טרף" חולשות, טעויות והגזמות למכביר.

נתחיל בקטנות. בתאור המכשור המעבדתי טוען קרייטון שמיכלי זכוכית אינם מתאימים לאחזקת כימיקלים שונים, כי ברמה המולקולרית הזכוכית היא כמו גבינה שוויצרית, מלאה חורים, ואטומים יכולים לעבור דרכה בקלות. אילו זה היה נכון, לא היו לנו נורות חשמל או מנורות טלוויזיה. "כלי עבודה" בסיסיים בננוטכנולוגיה הם "מיקרוסקופי סריקה" (כמו "מיקרוסקופ מינהור סורק" – STM), המאפשרים הבחנה במולקולות או באטומים בודדים ומניפולציות בהם. אך קרייטון משתמש דווקא במיקרוסקופ אלקטרונים, שאינו דומה למיקרוסקופי סריקה ואין בו תועלת לייצור מולקולרי. מילא, בלבול בין מכשירים.

מה עוד? הוא מספר שגודלו של "ננובוט" הוא מיליארדית האינץ', כלומר כרבע ננומטר, שזה פחות או יותר גודלו של אטום אחד (יש כמובן הבדלים בין גדלי אטומים של יסודות שונים). הייתכן ננובוט בגודל אטום אחד, או אפילו שני אטומים? מוזר. מילא, טעות במספר.
והנה, בעמ' 155 (בגרסה העברית) הוא מתאר את "פס הייצור המולקולרי", שבו מרכיבים מולקולות (!), מ-10 בחזקת 25 חלקים שונים (10 ואחריו 24 אפסים!), ו"קטעי מולקולות שכוללים מיליארדי אטומים". לא ברור. קטעי מולקולות אלה, המכילים מיליארדי אטומים, משמשים לבניית ננובוטים שגודלם אטום אחד? אולי אני התבלבלתי, ואולי קרייטון.

מה זה בכלל משנה, אתם שואלים? העיקר הרעיון של נחילי הננובוטים המשתכפלים, לא?

אוקיי, נניח שאלה טעויות שוליות שיתוקנו במהדורות הבאות. אז הבה נבחן נקודה מהותית יותר ליצירת הנחילים הללו. הרעיון של דרקסלר ואחרים בדבר ה"ננו-מאספים" שבונים כל מיני דברים מאטומים, כולל העתקים של עצמם, קיים כבר שנים רבות, והוא שנוי מאוד במחלוקת בין מומחים. ריצ'רד סמולי, חתן פרס נובל וראש מרכז הננוטכנולוגיה באוניברסיטת רייס, טוען בתוקף שהדבר בלתי אפשרי בעליל. ויכוח מרתק בינו לבין דרקסלר בנושא זה התנהל בכתבי עת מדעיים. חברת "זייבקס" שנוסדה לפני מספר שנים שמה לה כמטרה, בתחילת דרכה, את בניית הננו-מאסף הראשון. עד עכשיו לא הצליחו אפילו להתקרב למטרה. גם אם הדבר אפשרי, לאיש אין היום מושג איך עושים את זה בפועל. זה לא אומר, כמובן, שאסור לכתוב סיפור מדע בדיוני שבו נמצא הפתרון הטכנולוגי. להיפך. אצל קרייטון מצליחה בכך חברת "זיימוס" (הדמיון ל"זייבקס" אינו מקרי, מן הסתם). כיצד? בשלב ראשון, חיידקים מהונדסים גנטית המפיקים רכיבים כימיים שמהם מורכב המאסף. המאספים מוצמדים לחיידקים אחרים, אלה מפיקים עוד חומרים שמשולבים ע"י המאספים לתוצר הסופי: ננו-רובוט מעופף ובתוכו מיחשוב, תאים סולריים ואמצעים חכמים אחרים. הנחילים מכילים מיליוני ננובוטים כאלה. קוראים חדי עין שמו לב שהחיידקים הם רק אמצעי-עזר בתהליך הייצור, כלומר הנחיל אינו מכיל כל חומר ביולוגי. כולו אלקטרו-מכאני. אבל, כשקורה מה שקורה בסיפור, מפעילים נגד הנחילים לוחמה ביולוגית: וירוסים (לא, לא וירוסי מחשב. וירוסים אמיתיים). מצד שני, אותם ננובוטים אלקטרו-מכניים מצליחים להתרבות להפליא בתוך גופם של בני אדם, ולפתח מעין סימביוזה עם הגוף האנושי. איך? לא ברור. הבנת ההתנהגות של הנחילם בהתאם לידע המצטבר על "התנהגות נובעת" דווקא מתוארת, לטעמי, בצורה מעניינת ומעוררת אמון. זהו תחום מחקר מרתק שמתפתח בשנים האחרונות (במידה רבה בהשראת חקר התנהגות בעלי חיים, לרבות נחילי חרקים), עם השלכות טכנולוגיות חשובות בתחום הרובוטיקה (כן, מדברים על תפעול מתואם של "להקות" או "נחילי" לוויינים רובוטיים או רובוטים אחרים). אבל מומחים מצאו עוד מיני טעויות והגזמות בסיפור, גם בנושא זה. למשל, הנחילים מתחברים לתולעים ועוברים איתם אבולוציה משותפת בפרק זמן קצר של ימים. עם כל מופלאותם, לא ברור איך הננו-בוטים יכולים להאיץ את האבולוציה של תולעים.

הפיסיקאי הנודע פרימן דייסון (אבי הרעיון של "כדורי דייסון" ששימש השראה לספר "עולם טבעת" של לארי ניבן) הצביע על עוד טעויות ב"טרף", במאמר שפרסם במוסף הספרות של ה"ניו-יורק טיימס". הוא התייחס, למשל, לכך שנחילי הננובוטים מצליחים במעופם לרדוף אחר אנשים. אבל מי שמבין באווירודימיקה של עצמים זעירים כמו הננובוטים יודע שעבורם תנועה באוויר דומה לשחיית אדם בתוך שמן צמיג, ולא ייתכן שהם ישיגו את המהירות המתאימה לרדיפה אחר בן אדם רץ. פרימן מסביר גם מדוע אנרגיית השמש הנקלטת בתא הסולרי הזערורי של הננובוט לא תספיק כלל לתפעולו. עם זאת, הוא דווקא מתייחס בסלחנות לפגמים אלה ונוטה לראות בצורה חיובית את טיפולו של קרייטון בדמויות האנושיות ובמסר ההתרעה שמספר. לדעתי, המסר היה עובר הרבה יותר טוב אילו קרייטון הקפיד יותר על אמינות הפרטים המדעיים והטכנולוגיים, ונטה פחות להגזמות. שהרי אם כה הרבה פרטים טכניים בסיפור אינם אמינים, אז למה שניקח ברצינות את האזהרה שלשמה נכתב? אולי נעדיף להניח שקרייטון רצה להפיק עוד שובר קופות ותו לאו? ואם כל הפרטים הטכניים אינם חשובים, אז בשביל מה להתקשט ברשימת מקורות מרשימה ולהתיימר להזהיר בפני סכנה ספציפית, לא מפני שימוש לא הולם בטכנולוגיה בכלל?

באחד המאמרים על הספר נטען שיש מדענים שסבורים שספרי "פארק היורה" של קרייטון גרמו לעיכוב המחקר המדעי בהנדסה גנטית עקב חרדות לא מוצדקות שעוררו הספרים בציבור. הם חוששים שבאופן דומה יגרום "טרף" לעיכוב המחקר בננוטכנולוגיה. אני מפקפק בטענה זאת. אינני מאמין שהמחקר יתעכב בשל הספר (וגם לא בשל הסרט שבוודאי יבוא), ואם אנשים יחשבו קצת יותר על ההשלכות – החיוביות והשליליות – של טכנולוגיות מפציעות, זה בוודאי יהיה מבורך.

אין צורך להפגין בעירום לשם כך מול חנויות של בגדי ננו. אפשר בהחלט ליהנות מסיפורים עתירי דמיון על נחילי ננורובוטים (מועילים או מזיקים). יש בהחלט טעם להיות מודעים לתועלת העצומה שגלומה בננוטכנולוגיה כמו גם לסכנות פוטנציאליות אמיתיות שלה, כמו הרעילות של ננו-חלקיקים שונים (די לזכור את מחדלי האזבסט שלפני שנות דור). ואכן יש כיום מחקרים שמטפלים בכך ברצינות, וטוב שכך!

 

מאמר זה יופיע בקרוב ב"המימד העשירי", כתב העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.

מודעות פרסומת