לפני שנים אחדות הזדמן לי לשמוע הרצאה של ד"ר בוב גלאס, שהיה אז מנהל פיתוח בחברת "סאן מיקרוסיסטמס". מול קהל של מאות אנשי טכנולוגיה וחינוך הוא פתח בשאלה: "מי מכם קורא בקביעות ספרי מדע בדיוני?". כמה עשרות ידיים הורמו. הוא לא הסתיר את אכזבתו, והפליג בחשיבות ספרות זו להבנת עולם העתיד. הוא סיפר על חברותו בצוות המייעץ לנאס"א בתכנון תחנות חלל עתידיות, והעיד שחלליות בדיוניות כמו ה"אנטרפרייז" מסידרת "מסע בין כוכבים" מהוות מקור לא אכזב של רעיונות. גישתו היתה עסקית לא פחות מטכנולוגית: מדוע להשקיע הון בתכנון, שאל, אחרי שהוליווד השקיעה כבר מיליונים ברעיונות דומים ואפילו נעזרה (לפעמים) באנשי מדע וטכנולוגיה?
נזכרתי בדברי גלאס כשנודע לי שסוכנות החלל האירופית ESA פונה לציבור בבקשה להציע רעיונות מספרי מד"ב העשויים לתרום לפיתוח טכנולוגיות חלל עתידיות. לשם כך הוקם באינטרנט אתר מיוחד בשם "טכנולוגיות חדשניות ממדע בדיוני ליישומי חלל". בהקדמה לפרויקט נכתב: "מדע בדיוני בספרות, בקולנוע ובאמנות הינו פרי הדמיון, אולם מכיל לעתים מרכיבי היתכנות הסובבים סביב עובדות מדעיות, אף שהם הינם מעבר ליכולת הטכנולוגית העכשווית. המד"ב אינו מנבא את העתיד, אך יש סופרים שצפו כיצד התפתחויות טכנולוגיות עשויות לשנות את חיינו, הרבה לפני התממשותן בפועל".
מסעות לחלל העסיקו את סופרי המד"ב מאז ומעולם. ז'ול וורן תאר אמנם (ב-1865) חללית הנורית אל הירח באמצעות תותח ענק (ודייק להפליא במיקום הגיאוגרפי של השיגור – קייפ קנוורל בפלורידה),
החללית מספרו של ז'ול וורן "מהארץ אל הירח"
אך הפרויקט של ESA מציין כמה טכנולוגיות שיושמו בפועל אחרי שתוארו לראשונה ביצירות מד"ב. ביניהן – אמצעי נחיתה של רכבי חלל (1928), ייצוב אוירודינמי של רקטות (1929), תחנות חלל במסלול סביב כדור הארץ עם אספקה בעזרת מעבורת חלל (1945), לווייני תקשורת גיאו-סטציונריים (1945) ועוד. כיום בודקת NASA את האפשרות להניע חלליות בעזרת "מפרשי רוח-שמש" – רעיון שהועלה לראשונה בסיפורי מד"ב עוד בשנות ה-50.
אין לדעת כמה מהרעיונות המד"ביים שיגיעו אל האתר של ESA אכן ימומשו בפועל. אבל לא תמיד חשוב יישומו של רעיון ספציפי כזה או אחר, אלא תרבות החשיבה של המדע הבדיוני: ההעזה להתנתק ממגבלות ההווה ולהפליג אל מחוזות דמיון שבהן כמעט כל דבר אפשרי – בתנאי שאינו סותר את חוקי הטבע.
האם באמת יכולה הספרות הבדיונית לתרום רעיונות למדענים, או שמא משתמשים סופרי המד"ב ברעיונות שנולדו במוחם של מדענים כדי לבסס עליהם עלילה ספרותית? זו שאלת הביצה והתרנגולת, – ולמעשה מתחוללת כאן הפריה הדדית מתמדת.
מדענים נודעים כמו סטיבן הוקינג, מרווין מינסקי, סטיבן ויינברג, קארל סייגן ואחרים העידו שהם נמשכו אל העיסוק המדעי בהשראת רעיונות שאליהם נחשפו בספרי מד"ב. ידיד טוב שלי, פרופ' בוריס רובינסקי מאוניברסיטת ברקליי, סיפר לפני שנים אחדות במפגש עם חברי האגודה הישראלית למד"ב, שקריאת ספרות זו מגיל צעיר היתה מניע חשוב למחקריו על שימור אברים (רקע מד"בי – חלום חיי אלמוות), או על בקרה אלקטרונית של תאים חיים (חלום "האדם הביוני" או ה"קיבורג").
הפיסיקאי ליאו שילרד היה הראשון שהגה את רעיון תגובת השרשרת הגרעינית בשנות ה-30, הבין את השלכותיה מרחיקות הלכת ועשה נפשות, בעזרת אלברט איינשטיין, למען "פרויקט מנהטן". לפי עדותו, הרעיון נולד במוחו בהשראת סיפור של ה. ג'. וולס משנת 1914, בו הוזכרה במפורש "פצצת אטום". המילה "רובוט" נולדה בסיפור של קארל צ'אפק משנת 1921, והמושג "רובוטיקה" היתה תרומתו של איזאק אסימוב למילון הטכנולוגי, לצד "שלושת חוקי הרובוטיקה" המפורסמים, שהעניקו השראה לחוקרים. חלוצי השיגורים אל החלל, כמו רוברט גודארד ואחרים, נחשפו בנעוריהם לספרים על מסעות דמיוניים לחלל. ארתור סי קלארק כתב בשנות ה-40 על לווייני תקשורת ובשנות ה-50 על עולם מתוקשב ברשת דמויית אינטרנט משודרג. וויליאם גיבסון החדיר לתודעתנו את מושג ה"סייברספייס", שבו ובנגזרותיו השונות אנו משתמשים כיום כלאחר יד.
מצד שני, עיון ברעיונות המד"ביים, שהחלו להצטבר באתר של ESA, מגלה נושאים (חלקם מוכרים היטב לחובבי מד"ב) המבוססים דווקא על רעיונות שהגו לראשונה אנשי מדע. דוגמאות אחדות: ניצול אסטרואידים לבניית מושבות חלל (לרבות סחרור האסטרואיד כדי לדמות תנאי כבידה נוחים); תעבורה חללית בעזרת "פיתולי חלל" או דרך "חורי תולעת" (השלכות אקזוטיות ושנויות במחלוקת של תורת היחסות הכללית של איינשטיין); הנעה ע"י תגובה בין חומר ל"אנטי-חומר" (נושא שנבדק כבר במחקר מעשי); או בניית מתקנים על כוכבי לכת אחרים ע"י רובוטים ננו-טכנולוגיים. אפילו רעיון נועז כמו התאמת בני אדם לחיים מחוץ לכדור-הארץ מושתת על הנדסה גנטית – תוצר מובהק של מחקר מדעי.
אכן, סופרים טובים מקושרים היטב לקהילה המדעית, ומפתחים רעיונות טכנולוגיים היוליים ליצירות ספרות. שתי דוגמאות קלאסיות: הפיסיקאי פרימן דייסון תאר ב-1960 כיצד ציוויליזציה מתקדמת מאוד (אנושית או אחרת) תנצל את מלוא משאבי האנרגיה של השמש שלה ע"י בניית "קליפה" כדורית ענקית סביב השמש והתיישבות על צידה הפנימי. הרעיון הגרנדיוזי שימש בסיס לספר "עולם טבעת" של לארי ניבן, שנוהג להיות בקשר הדוק עם מדענים כדי לשאוב רעיונות לספריו. מצד שני, דייסון עצמו הודה שהוא הושפע מיצירתו של הסופר אולף סטייפלדון, "בונה הכוכבים", משנות ה-30…
ומהנדס רוסי בשם יורי ארצוטנוב הציע לפני שנים רבות שיגור חלליות בשיטה מהפכנית: לא ע"י ההנעה הרקטית הבזבזנית וזוללת האנרגיה, אלא ע"י "מעלית חלל" או "רכבל חלל" – מערכת כבלים שיימתחו ביו כדור-הארץ לבין לוויין גיאו-סינכרוני (ה"עומד" בנקודה קבועה מעל כדור הארץ). ארתור סי קלארק פיתח את הרעיון בספריו "מזרקות גן העדן" ו"3001 – האודיסיאה הסופית". והנה מתחילת המאה מתגלגל הרעיון בחזרה אל המהנדסים: בספטמבר 2000 הכריזה NASA שלאור ההתקדמות הטכנולוגית (במיוחד בחומרים סופר-חזקים) הרעיון עשוי להיות בר-ביצוע ומדגישה שהמחקר "הנועז והחצוף" שהיא יוזמת בנושא נולד "בהשראת המדע הבדיוני".
איור (דמיוני, לפי שעה) של מעלית החלל. מקור: נאסא
זו דוגמא מובהקת להפריה ההדדית בין המחקר המדעי לבין היצירה המדע-בדיונית. מדענים מקבלים השראה מהספרות, וסופרים בונים עולמות עתידיים בהשראת רעיונות מדעיים. אך גדולתה של ספרות המד"ב, במיטבה, אינה בהמצאות טכנולוגיות או בניבוי העתיד – אלא בתאור יחסי הגומלין בין החברה האנושית לבין התפתחויות טכנולוגיות משוערות והשלכותיהן האפשריות. בנוסף להיותה תרגיל אינטלקטואלי מרתק, היא ממלאת בכך תפקיד חשוב, שעליו עמד העתידן אלווין טופלר: היא מחסנת אותנו בפני "הלם העתיד".
בקצב ההתפתחויות של ראשית המאה ה21, מותר לצפות שהיא תחסן אותנו גם בפני הלם ההווה.
מאמר זה (בגירסה שונה במקצת) פורסם די מזמן בעיתון "הארץ"
העתיד זה לא מה שהיה פעם 
