Monthly Archives: פברואר 2005

טכנולוגיות העתיד: ממדע בדיוני למדע עובדתי, ולהפך

לפני שנים אחדות הזדמן לי לשמוע הרצאה של ד"ר בוב גלאס, שהיה אז מנהל פיתוח בחברת "סאן מיקרוסיסטמס". מול קהל של מאות אנשי טכנולוגיה וחינוך הוא פתח בשאלה: "מי מכם קורא בקביעות ספרי מדע בדיוני?". כמה עשרות ידיים הורמו. הוא לא הסתיר את אכזבתו, והפליג בחשיבות ספרות זו להבנת עולם העתיד. הוא סיפר על חברותו בצוות המייעץ לנאס"א בתכנון תחנות חלל עתידיות, והעיד שחלליות בדיוניות כמו ה"אנטרפרייז" מסידרת "מסע בין כוכבים" מהוות מקור לא אכזב של רעיונות. גישתו היתה עסקית לא פחות מטכנולוגית: מדוע להשקיע הון בתכנון, שאל, אחרי שהוליווד השקיעה כבר מיליונים ברעיונות דומים ואפילו נעזרה (לפעמים) באנשי מדע וטכנולוגיה?

נזכרתי בדברי גלאס כשנודע לי שסוכנות החלל האירופית ESA פונה לציבור בבקשה להציע רעיונות מספרי מד"ב העשויים לתרום לפיתוח טכנולוגיות חלל עתידיות. לשם כך הוקם באינטרנט אתר מיוחד בשם "טכנולוגיות חדשניות ממדע בדיוני ליישומי חלל". בהקדמה לפרויקט נכתב: "מדע בדיוני בספרות, בקולנוע ובאמנות הינו פרי הדמיון, אולם מכיל לעתים מרכיבי היתכנות הסובבים סביב עובדות מדעיות, אף שהם הינם מעבר ליכולת הטכנולוגית העכשווית. המד"ב אינו מנבא את העתיד, אך יש סופרים שצפו כיצד התפתחויות טכנולוגיות עשויות לשנות את חיינו, הרבה לפני התממשותן בפועל".
מסעות לחלל העסיקו את סופרי המד"ב מאז ומעולם. ז'ול וורן תאר אמנם (ב-1865) חללית הנורית אל הירח באמצעות תותח ענק (ודייק להפליא במיקום הגיאוגרפי של השיגור – קייפ קנוורל בפלורידה),

החללית מספרו של ז'ול וורן "מהארץ אל הירח"

אך הפרויקט של ESA מציין כמה טכנולוגיות שיושמו בפועל אחרי שתוארו לראשונה ביצירות מד"ב. ביניהן – אמצעי נחיתה של רכבי חלל (1928), ייצוב אוירודינמי של רקטות (1929), תחנות חלל במסלול סביב כדור הארץ עם אספקה בעזרת מעבורת חלל (1945), לווייני תקשורת גיאו-סטציונריים (1945) ועוד. כיום בודקת NASA את האפשרות להניע חלליות בעזרת "מפרשי רוח-שמש" – רעיון שהועלה לראשונה בסיפורי מד"ב עוד בשנות ה-50.
אין לדעת כמה מהרעיונות המד"ביים שיגיעו אל האתר של ESA אכן ימומשו בפועל. אבל לא תמיד חשוב יישומו של רעיון ספציפי כזה או אחר, אלא תרבות החשיבה של המדע הבדיוני: ההעזה להתנתק ממגבלות ההווה ולהפליג אל מחוזות דמיון שבהן כמעט כל דבר אפשרי – בתנאי שאינו סותר את חוקי הטבע.

האם באמת יכולה הספרות הבדיונית לתרום רעיונות למדענים, או שמא משתמשים סופרי המד"ב ברעיונות שנולדו במוחם של מדענים כדי לבסס עליהם עלילה ספרותית? זו שאלת הביצה והתרנגולת, – ולמעשה מתחוללת כאן הפריה הדדית מתמדת.
מדענים נודעים כמו סטיבן הוקינג, מרווין מינסקי, סטיבן ויינברג, קארל סייגן ואחרים העידו שהם נמשכו אל העיסוק המדעי בהשראת רעיונות שאליהם נחשפו בספרי מד"ב. ידיד טוב שלי, פרופ' בוריס רובינסקי מאוניברסיטת ברקליי, סיפר לפני שנים אחדות במפגש עם חברי האגודה הישראלית למד"ב, שקריאת ספרות זו מגיל צעיר היתה מניע חשוב למחקריו על שימור אברים (רקע מד"בי – חלום חיי אלמוות), או על בקרה אלקטרונית של תאים חיים (חלום "האדם הביוני" או ה"קיבורג").

הפיסיקאי ליאו שילרד היה הראשון שהגה את רעיון תגובת השרשרת הגרעינית בשנות ה-30, הבין את השלכותיה מרחיקות הלכת ועשה נפשות, בעזרת אלברט איינשטיין, למען "פרויקט מנהטן". לפי עדותו, הרעיון נולד במוחו בהשראת סיפור של ה. ג'. וולס משנת 1914, בו הוזכרה במפורש "פצצת אטום". המילה "רובוט" נולדה בסיפור של קארל צ'אפק משנת 1921, והמושג "רובוטיקה" היתה תרומתו של איזאק אסימוב למילון הטכנולוגי, לצד "שלושת חוקי הרובוטיקה" המפורסמים, שהעניקו השראה לחוקרים. חלוצי השיגורים אל החלל, כמו רוברט גודארד ואחרים, נחשפו בנעוריהם לספרים על מסעות דמיוניים לחלל. ארתור סי קלארק כתב בשנות ה-40 על לווייני תקשורת ובשנות ה-50 על עולם מתוקשב ברשת דמויית אינטרנט משודרג. וויליאם גיבסון החדיר לתודעתנו את מושג ה"סייברספייס", שבו ובנגזרותיו השונות אנו משתמשים כיום כלאחר יד.

מצד שני, עיון ברעיונות המד"ביים, שהחלו להצטבר באתר של ESA, מגלה נושאים (חלקם מוכרים היטב לחובבי מד"ב) המבוססים דווקא על רעיונות שהגו לראשונה אנשי מדע. דוגמאות אחדות: ניצול אסטרואידים לבניית מושבות חלל (לרבות סחרור האסטרואיד כדי לדמות תנאי כבידה נוחים); תעבורה חללית בעזרת "פיתולי חלל" או דרך "חורי תולעת" (השלכות אקזוטיות ושנויות במחלוקת של תורת היחסות הכללית של איינשטיין); הנעה ע"י תגובה בין חומר ל"אנטי-חומר" (נושא שנבדק כבר במחקר מעשי); או בניית מתקנים על כוכבי לכת אחרים ע"י רובוטים ננו-טכנולוגיים. אפילו רעיון נועז כמו התאמת בני אדם לחיים מחוץ לכדור-הארץ מושתת על הנדסה גנטית – תוצר מובהק של מחקר מדעי.
אכן, סופרים טובים מקושרים היטב לקהילה המדעית, ומפתחים רעיונות טכנולוגיים היוליים ליצירות ספרות. שתי דוגמאות קלאסיות: הפיסיקאי פרימן דייסון תאר ב-1960 כיצד ציוויליזציה מתקדמת מאוד (אנושית או אחרת) תנצל את מלוא משאבי האנרגיה של השמש שלה ע"י בניית "קליפה" כדורית ענקית סביב השמש והתיישבות על צידה הפנימי. הרעיון הגרנדיוזי שימש בסיס לספר "עולם טבעת" של לארי ניבן, שנוהג להיות בקשר הדוק עם מדענים כדי לשאוב רעיונות לספריו. מצד שני, דייסון עצמו הודה שהוא הושפע מיצירתו של הסופר אולף סטייפלדון, "בונה הכוכבים", משנות ה-30…

ומהנדס רוסי בשם יורי ארצוטנוב הציע לפני שנים רבות שיגור חלליות בשיטה מהפכנית: לא ע"י ההנעה הרקטית הבזבזנית וזוללת האנרגיה, אלא ע"י "מעלית חלל" או "רכבל חלל" – מערכת כבלים שיימתחו ביו כדור-הארץ לבין לוויין גיאו-סינכרוני (ה"עומד" בנקודה קבועה מעל כדור הארץ). ארתור סי קלארק פיתח את הרעיון בספריו "מזרקות גן העדן" ו"3001 – האודיסיאה הסופית". והנה מתחילת המאה מתגלגל הרעיון בחזרה אל המהנדסים: בספטמבר 2000 הכריזה NASA שלאור ההתקדמות הטכנולוגית (במיוחד בחומרים סופר-חזקים) הרעיון עשוי להיות בר-ביצוע ומדגישה שהמחקר "הנועז והחצוף" שהיא יוזמת בנושא נולד "בהשראת המדע הבדיוני".

איור (דמיוני, לפי שעה) של מעלית החלל. מקור: נאסא

זו דוגמא מובהקת להפריה ההדדית בין המחקר המדעי לבין היצירה המדע-בדיונית. מדענים מקבלים השראה מהספרות, וסופרים בונים עולמות עתידיים בהשראת רעיונות מדעיים. אך גדולתה של ספרות המד"ב, במיטבה, אינה בהמצאות טכנולוגיות או בניבוי העתיד – אלא בתאור יחסי הגומלין בין החברה האנושית לבין התפתחויות טכנולוגיות משוערות והשלכותיהן האפשריות. בנוסף להיותה תרגיל אינטלקטואלי מרתק, היא ממלאת בכך תפקיד חשוב, שעליו עמד העתידן אלווין טופלר: היא מחסנת אותנו בפני "הלם העתיד".

בקצב ההתפתחויות של ראשית המאה ה21, מותר לצפות שהיא תחסן אותנו גם בפני הלם ההווה.

 

מאמר זה (בגירסה שונה במקצת) פורסם די מזמן בעיתון "הארץ"

יוליוס ווערן בווארשא, תרל"ח

בשנת 1864 כתב ז'ול וורן את ספרו "מסע אל מרכז כדור הארץ" – סיפור מרתק על שלושה הרפתקנים היורדים אל תוך לועו של הר געש רדום באיסלנד, ומגיעים אל חלל שבתוך כדור הארץ. במסעם עוברות עליהם הרפתקאות שונות ומשונות, לרבות היתקלות עם דינוזאורים חיים ששרדו, באורח פלא, במעמקים.

14 שנים מאוחר יותר, בשנת 1878, תורגם הספר מצרפתית לאנגלית וזכה לפופולריות רבה, כמו יתר ספריו של וורן. הדבר המעניין הוא שבאותה שנה בדיוק תורגם הספר גם ללשון הקודש! כותרת הגירסה העברית היתה "בבטן האדמה", היא תורגמה ע"י ישראל זאב בן-נפתלי שפערלינג, ויצאה לאור בבירת פולין וורשה (או "ווארשא", ככתוב בספר), ב"דפוס ר' חיים קעלטר נרו יאיר", שנת תרל"ח לפ"ק".
לא היה זה דבר של מה בכך, באותם הימים. אברכי יהדות פולניה הכירו את השפה העברית, אם בכלל, רק מכתבי הקודש. שפת הדיבור היומיומית שלהם היתה יידיש ופולנית. ופתאום – סיפורי הרפתקאות פנטסטיים ("במצולות ים" של וורן ראה אור זמן מה לפני כן), מסופרים בשפת התלמוד וסידור התפילה. כדי להקל על הקריאה, כל המילים הלועזיות נכתבו בתעתיק יידישאי (למשל, גיאולוגיה היא "געאלאגיע". להזכירכם: ביידיש האות ע' משמעותה E, והאות א' היא בדרך כלל O). בנוסף, הרבה מונחים מדעיים לועזיים מוסברים בהערות שוליים (בכתב רשי!), או מתורגמים, משום מה, לרוסית. הסגנון נמלץ להחריד וארכאי, במושגי היום כמובן. כל זה עושה את הקריאה בספר כיום למשעשעת ביותר, אם כי מייגעת למדי. יתרה מזאת, נרמוז כאן עבודת התרגום לא היתה רק תרגום – כפי שיובהר בהמשך.
הנה כמה דגימות, להנאתכם. קודם כל, הכיתוב בשער הספר (מומלץ לקרוא את זה בקול רם, באוזני מאזין שלא יודע על מה מדובר):

 

                                          בבטן האדמה
"ידיעות געאלאגיות ונפלאות מפעולות הטבע בחיק הארץ פנימה, מעולפות בסיפור נחמד אף נעים, מנסיעה אל מרכז הארץ דרך תעלות הררי געש מוריקי אש (וואלקאנישע קראטערע).
יסודן בשפת צרפת, ונעתקו חפשי לשפת עבר צחה וקלה לתועלת צעירי עמנו שוחרי ההשכלה."

איור זה, כמו הבאים אחריו, לקוחים מהמהדורה הצרפתית המקורית של הספר (1864)

רבני יהדות פולין של שנת תרל"ח לא התלהבו, מן הסתם, מביטול תורה בצורת התעסקות בהרפתקאות דמיוניות של איזה גוי צרפתי, מה גם שהיה בהן אולי שמץ של ידע מדעי שעלול להביא לכפירה בעיקר, חלילה. אולי בגלל זה כלל המו"ל בהקדמתו לספר את הקטע הבא:

"מה נעים לי החזיון הזה אשר תחז עיני למשוש לבי, הוא ספר כתב איש יקר, ידידי המשכיל המפואר הולך בישרו, הר"ר ישראל זאב שפערלינג נ"י, אשר העתיק מספר הצרפתי "יוליוס ווערן", ואחרי אשר נסה כוחו להוציא לאור מחברת אשר קרא לה "במצולות ים", החליף כוחו להוציא לאור ספר שני בשם "בבטן האדמה". וגדול יהיה כבוד הספר השני מן הראשון, כי בינה יתירה נוספה להמעתיק לברר ולצרף העתקתו, ללטוש ולמרט כל ניב וכל מבטא עד אשר שוה פניו ביתר שאת, לפי טעם רוב הקוראים אשר להם טוב טעם."

ועכשיו שימו לב להמשך הדברים, וחישבו מה מסתתר מאחוריהם:

"יהי שם המעתיק מבורך, על אשר לא נגע בדברים הנוגעים ברומו של עולם הנשואים על כנפי כרובים, דברים השורטים שרטת באחת המפלגות אשר בעם, דברים הגוזרים על ימין או על שמאל! אשריך ידידי כי בחרת לך אורח ישרה שהיא תפארת לעושה ותפארת מן האדם! ברוך אתה וברוך טעמך כי לך חך לטעום מה טוב ומה אהוב ונחמד לאיש ואיש. ומי יתן והיה לבב מרבית סופרי עמנו בית ישראל לכתוב עברית דברים מועילים ונעימים, כי אז תוסיף שפת קדשנו לחדש כנשר נעוריה בכבוד ועוז".

אם כן, המתרגם (כלומר "המעתיק") נזהר מאוד שלא לגעת בדברים שאסור להתעסק אתם, "דברים הגוזרים על ימין ועל שמאל". אנחנו למדים מדברים אלה שהספר עבר עיבוד וצנזורה, כדי לא לגרום "שרטת באחת המפלגות אשר בעם". כלומר, השכלה ו"ידיעות געאלאגיות" זה נחמד, אבל עד גבול מסוים!
אפשר להבין גם ש"במצולות ים" (הלא הוא "עשרים אלף מייל מתחת למים") עבר ככל הנראה קיצוץ אכזרי לכדי "מחברת". יחד עם זאת, הרצון להעשיר את השכלת הנוער היהודי של הימים ההם, יחד עם השאיפה לחדש את השפה העברית, ראויים לציון.
ומה אומר "המעתיק" עצמו, ישראל זאב בן נפתלי שפערלינג? הנה קטע מדברי ההקדמה שלו:

"התקוה תשעשני, כי צעירי עמנו ימצאו בספר הנוכחי תועלת משנה: א) ירוו נחת ועונג מנעם הספור הנפלא הזה, ב)ובעת ועונה אחת יאספו אל קרבם ידיעות נפלאות בדרכי הטבע אשר מעולם לא שערון, יען כי הספור הזה מכיל בקרבו ידיעות רמות ונשגבות בחכמת הגעאלאגיע… היערות והצמחים, הקיטורים והאדים, העלעקטריציטאט ותוצאותיה (כמו מאורי אור, רוחות וסערות, ברקים וחזיזים) אשר תכיל הארץ בקרבה…"

(ותארו לכם שאתם מקבלים את "חשבון העלעקטריציטאט" לחודש אפריל, מחברה שעובדיה מקבלים "עלעקטריציטאט חינם"…)
אחרי כל ההקדמות המאלפות הללו, אתם בטח סקרנים גם לקרוא משהו מהסיפור עצמו. אז הנה קטע או שניים, שבוודאי ישאירו טעם של עוד.
בקטע הבא (המצוטט כאן עם השמטות אחדות) מוזכרת לראשונה התכנית לרדת למעמקי האדמה דרך לוע הר הגעש:

"…לפני ימים אחדים שלח לי רעי אויגוסט פעטערמאנן מלייפציג מפת איסלאנד. לך נא אל שדרות מכתבי, וקחנה לי משם מתחת לאות Z."
ואלך ואקחה.
…..
"פקח נא עיניך וראה", ענה דודי ואמר לי, "ראה שם על שפת אדמת איסלנד מערבה העיר 'רייקיאוויק', היא בירת הפלך – התראה? עתה ראה נא פה אחרי הפיארדען (אשדות הים) הרבים, התראה? בערך 65 מעלות ברוחב העולם, התראה?
"רואה אנוכי: כתבנית חצי-אי, ועליו הר לעומת הים."
"נחמד ונעים! היטבת לראות! הוא הוא 'סנעפפעלס'."
"סנעפפעלס?"
"אמנם כן, רעי, הוא ולא אחר. ההר סנעפפעלס גבוה חמשת אלפים רגל, ויצטיין מכל ההרים אשר על חצי האי הלזה. אבל עד מהרה יצטיין ההר הזה מכל ההרים אשר על פני כדור הארץ…"
"ומדוע?"
"אם הקראטער שלו יוביל אותנו עד למרכז הארץ!"
….
"אל נא תקצוף עלי דודי, אבל…הלא קראטער הלזה, כבר סתום מהלאווע (חומרים המורקים מההר בעת הוריקו האש) מאבני גיר מנופצות וגם…"

והנה קטע שבו מגלים הגיבורים שרידי חיות פרה-היסטוריות, על חוף ים שבבטן האדמה:

"…המערה הלזו היא כבית אוסף כל צמחי תבל שלפני המבול, עד שתוכל להקרא בשם 'אראנזיעריע'!"
"כן הוא, כן רעי! אבל תוכל להקרא עוד גם בשם 'גן החיות'!"
"גן החיות?!"
"כן הוא, כן אכסעל! ראה נא תחת מדרך כפות רגלינו, התראה? הלא עצמות מפוזרות…
"עצמות?"
"כן אכסעל, עצמות חיתו ימי קדם שלפני המבול!"
ופניתי אני אל לבי ואשים כל מעיני על שרידי ימי קדם אלה. הרכבתם היתה מינעראלית הבלתי נהרסה – משיד המוץ הפאספאר; כל עצם מעצמות ענק אלה דמתה למצבת עץ יבש אשר בעצים הרמים ואקרא להן בשמות הידועים בחכמת הנתוח והצאאלוגיע הקדומה: זאת היא הלחי התחתונה של חית מאסטאדאנט*, ואלו מלתעות החיה דינאטעריוס*, וזאת היא אחת מצלעות חית מענאטעריוס*, ולבי ראה כי בצדק תוכל להקרא המערה בשם גן החיות. העצמות ההן לא הובאו הנה לרגלי שטף מים רבים, כי אם החיות אשר אלה הנה עצמותיהן חיו בזה על חוף הים הנוכחי אשר בבטן האדמה.
ראה, דודי! הנה שלדות (שקעלעטען) תמימות! אבל…"

(למי שלא קלט – "צאאלוגיע" היא, פשוט – זואולוגיה.)
בהערת שוליים המתייחסת לכוכביות שבקטע הנ"ל נכתב, "שמות חיתו קדם שלפני המבול" (בכתב רשי, כמובן).
לפני המבול? המבול המקראי שהיה בערך התרל"ח שנים לפני כתיבת הדברים? האם היה מותר לקוראי הספר "בשפת עבר צחה" ללמוד שה"מאסטאדאנט" ויתר הדינוזאורים חיו על פני האדמה עשרות מיליוני שנים לפני מועד בריאת העולם לפי האמונה הדתית? (לא יכולתי לבדוק את הנוסח המקורי של וורן, אך לא אתפלא אם המילה "מבול" אינה מופיעה שם כלל).

על כל פנים, עם צנזורה או בלי, דפדוף בדפי הספר המצהיבים, בני למעלה מ-120 שנה, עושה חשק לחזור אל ימי הילדות ולשקוע שוב בהרפתקאות המופלאות פרי דמיונו הפורה של "יוליוס ווערן": "עשרים אלף מייל מתחת למים", "מהארץ אל הירח", "סביב העולם ב80 יום", ושאר ספריו הזכורים לטוב, שגם תרמו משהו להשכלתנו: בכולם היו פרטי ידע על טבע ומדע, "מעולפים בסיפור נחמד אף נעים".

המאמר פורסם קודם לכן ב"המימד העשירי", כתב העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה