Monthly Archives: אוגוסט 2008

תאריכי תפוגה ודברים כאלה

אפשר להניח ששררה אווירה מחשמלת במעבדה של לואיג'י גלוואני בבולוניה, באותו יום בשנת 1783 שהפך מאוחר יותר לאחד מציוני הדרך בתולדות המדע. רגל של צפרדע מתה בעטה לפתע פתאום במרץ כאשר נגע בה אזמל מנתחים שהיה טעון במטען חשמלי. כך לפחות מספרת הגרסה הפופולרית של הסיפור (אשר לדעת היסטוריונים של המדע אינה מדויקת ועושה קצת עוול לגלוואני, המדען הרציני והקפדן שהיה הראשון שחקר תופעות ביו-חשמליות). על כל פנים, לואיג'י גלוואני בוודאי לא תיאר לעצמו שאותה רגל צפרדע קופצנית תוביל גם לציון דרך בתולדות המדע הבדיוני. ציון דרך זה, שהחשמל משחק גם בו תפקיד נכבד, התחולל בליל סערת ברקים על שפת אגם ז'נבה בשווייץ, באביב 1817. מה עושים שלושה בריטים בליל סערת ברקים אביבית? מספרים סיפורי אימה, כמובן. כאשר זה נעשה בעידודו של המארח, לורד ביירון, והאורחים הם המשורר פרסי שלי ואשתו לעתיד מרי וולסטונקרפט גודווין (שתהפוך חודשים אחדים לאחר מכן למרי וולסטונקרפט שלי), התוצאות עשויות להיות מעניינות.

 

 Image:Luigi Galvani Experiment.jpeg

והן אכן היו כאלה, שהרי הסיפור שהגתה וסיפרה מרי שלי, שהייתה אז רק בת 19, היה הבסיס ל"פרנקנשטיין – הפרומתיאוס המודרני" – אבן יסוד בספרות המדע הבדיוני. ההשראה לרעיון שביסוד הסיפור נבעה ישירות מניסוייו של לואיג'י גלוואני 33 שנים קודם לכן, והעניין הרב שהם עוררו בנוגע לקשר בין חשמל, ביולוגיה וחיים. למעשה, רבים ראו אז את החשמל כ"כוח חיים", ורופאים אפילו התפרנסו מ"רפואת חשמל". גם האסון האישי שחוותה הנערה מרי כשנתיים קודם לכן, מות בתה התינוקת שנולדה בטרם עת כשמרי עצמה היתה רק בת 17, ודאי השפיע עליה עמוקות, ומסורת סיפורי הרוחות הגותיים תרמה את שלה. "פרנקנשטיין" לא היה הסיפור הראשון שעסק בהפחת "רוח חיים" בחומר דומם או גוף מת, אבל הפעם נשען הסיפור במידה מסוימת, ובכוונה תחילה, על השערה מדעית. "רוח החיים" נבעה מאנרגיה חשמלית.
"פרנקנשטיין" גם לא היה הסיפור הראשון שדן בגולם שקם על יוצרו, ובוודאי גם לא האחרון. ולמרות מאמציו של הדוקטור הטוב אסימוב ורובוטיו החביבים יהיה קשה להתפטר מהדימוי השלילי שדבק לשם. והא ראיה – המתנגדים לשימוש בטכנולוגיה של מניפולציות גנטיות באורגניזמים ביולוגיים מכנים מוצרי מזון מסוימים Frankenfood.

 

אין ספק שיש חוט מקשר בין "פרנקנשטיין" לבין הסרט "בלייד ראנר" (1982) שנעשה על בסיס ספרו של פיליפ ק. דיק "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (1968). לפני חודשים אחדים פורסמה "גירסת הבמאי הסופית" (לפי שעה) של הסרט, ארוע שעורר מחדש ויכוחים ודיונים סוערים על היבטים שונים של הסרט ומשמעויותיו. לא ניכנס כרגע לדיון העתיק והחבוט האם דקארד הוא "רפליקנט" או לא (אתם בטח יודעים שהוא אכן רפליקנט, אם אתם מאמינים ליוצר הסרט רידלי סקוט).

 

 

אבל מעניין לבחון התייחסויות מעניינות לסרט מפי אנשי מדע וטכנולוגיה, שהרי הנושא המרכזי של הסרט – יצורים ביולוגיים מהונדסים לפי דרישה – הופך רלוונטי יותר ויותר עם ההתקדמות בתחום החדש והמרתק שנקרא "ביולוגיה סינתטית", או "סינביו" כפי שמכנים אותו בחיבה אלה העוסקים בו. אמנם גם הנועזים שבין אנשי הסינביו יודו שהדרך ל"הינדוס" של יצור אנוש או דמוי-אנוש (עם או בלי תאריך תפוגה כמו של הרפליקנטים ב"בלייד ראנר") עודנה רחוקה מאוד. אבל יצירת וירוסים סינתטיים, כרומוזומים סינתטיים וחיידקים כמעט-סינתטיים היא כבר מציאות לגמרי לא בדיונית, ובקרוב מאוד (או שמא זה כבר קרה מאז שהקלדתי משפט זה?) יהיו עמנו חיידקים מעשה ידי-אדם אשר הגנום שלהם "נכתב" כולו לפי הזמנה, ופטנטים על אורגניזמים ביולוגיים מלאכותיים ברמה כזאת או אחרת של מורכבות יירשמו כמעשה שבשגרה. למעשה, פטנט על יצירת אורגניזם חד-תאי כבר נרשם, על-ידי אחת הדמויות הבולטות בשטח הביולוגיה הסינתטית – הביולוג והיזם קרייג וונטר (פעולה שעוררה, כצפוי, מחלוקת וממשיכה לעורר אותה). וונטר היה בתחילת שנות האלפיים בין המובילים בפרויקט פענוח הגנום האנושי, ולאחר מכן הקים את החברה "סינתטיק ג'נומיקס". לפני חודשים אחדים, סמוך לפרסום הגירסה "הסופית" של "בלייד ראנר", דיווחה החברה של וונטר על יצירת כרומוזומים מלאכותיים שלמים, כבסיס ליצירה (בקרוב מאוד, להערכת החברה) של חיידקים כל-סינתטיים. קרייג וונטר משוכנע שעלינו על המסלול ליצירה הנדסית של אורגניזמים חיים, ומשוכנע שאלה מוצרים תעשייתיים שאפשר לרשום עליהם פטנטים כמו על כל מוצר טכנולוגי אחר. הפיסיקאי פרימן דייסון צופה, גם אם זה נשמע כיום סהרורי למדי, שבעתיד הלא רחוק ישתמשו חובבים ואפילו ילדים בבתי ספר ב"ערכות ביולוגיה סינתטית" ליצירת צמחים ויצורים כמו שיוצרים משחקים ויצירות אמנות (ראה מאמרי "דינוזאור ברשת"). המחקר והפיתוח של קרייג וונטר ב"סינתטיק ג'נומיקס" מתמקד כיום ביצירת חיידקים סינתטיים שיפיקו דלקים ביולוגיים או מימן בדרך יעילה, זולה יחסית ובלתי מזהמת, בתהליך של חילוף חומרים ביולוגי. אבל איש כנראה אינו מאמין באמת שהטכנולוגיה של ביולוגיה סינתטית תעצור בשלב של בניית חיידקים, ולא תתקדם לעולם לקראת אורגניזמים מורכבים יותר.
התגובה שנשמעת לרוב להישגיו ויומרותיו של וונטר, גם מפי מדענים, היא משהו כמו "וונטר אינו אלוהים, יש עדיין מרחק אדיר בין מה שהוא עושה ועד יצירת חיים מלאכותיים". אולי צריך להחליף את המילה "אלוהים" ב"טיירל", ראש התאגיד שמייצר את הרפליקנטים ב"בלייד ראנר".

במאמר בעיתון רב-ההשפעה "וושינגטון פוסט" לפני חודשים אחדים הובע חשש רציני שלא ירחק היום בו חברות היי-טק העוסקות בסינביו ישיגו מונופול על המקבילה הביולוגית של מערכת הפעלה למחשבים: מערכת הפעלה של חיים מלאכותיים. הרי רצפי דנ"א הם בעצם מידע ביולוגי מקודד, ולפי תרחיש זה השלב המתבקש הבא בביולוגיה הוא "כתיבת דנ"א" באופן דומה לכתיבת שורות קוד של תוכנה, ובעצם זה אומר גם שצפויה מעין התמזגות בין הביולוגיה לבין מדעי המחשב. לא פלא שה"וושינגטון פוסט" ואחרים מדברים בדאגה גוברת והולכת על הגרסה הביוטכנולוגית של "מייקרוסופט", על וירוסים שהם ממוחשבים וביולוגיים בעת ובעונה אחת, וכמובן על "ביו-האקרים" ו"ביו-טרוריסטים".
 
לרגל "הגירסה הסופית" של בלייד ראנר התבקש קרייג וונטר להביע את עמדתו לגבי הסרט וההיתכנות הטכנולוגית והחברתית של יצירת "רפליקנטים", אם וכאשר הביולוגיה הסינתטית תלך ותתקדם בעתיד. "אני לא מתחבר להנחת היסוד של הסרט", השיב וונטר, "כלומר למצב שבו אנשים ירצו שיהיה קיים מעמד של עבדים". עם דעה זו אפשר להתווכח. הרי משך דורות חיה החברה האנושית, בלי הרבה נקיפות מצפון, עם מעמדות של עבדים, וכלל לא בטוח שמעמדות כאלה נעלמו מן העולם.
וונטר הוסיף ואמר: "כאשר אני מהרהר על הפוטנציאל של הינדוס הגנום האנושי, עולה בדעתי שבהחלט יכול להיות נחמד אם למשל נכפיל פי עשרה את היכולות הקוגניטיביות של האדם." אבל קרייג וונטר מתפלא שמשום מה, ובניגוד לדעתו על מעמדות עבדים, "אנשים שואלים אותי כל פעם אם אני מסוגל להנדס יצור אנושי טיפש שיעבוד בתור עבד." וזה לא כל מה ששואלים אותו. "קיבלתי מכתבים מאסירים", סיפר וונטר, "אשר ביקשו ממני להנדס להם אישה שיוכלו להחזיק בתא שלהם בכלא. אני לא רואה אותנו, כחברה, עושים דברים כאלה". הדבר המעניין במשפט האחרון הוא שוונטר, ביולוג ויזם עסקי שאינו פנטזיונר או סופר מדע בדיוני, אינו מנסה אפילו לטעון ש"דברים כאלה" אינם אפשריים מבחינה טכנית; הוא פשוט אינו רואה (כרגע?) שהחברה עושה "דברים כאלה". וונטר בוודאי אינו חשוד בתמימות. אז האם הוא מיתמם? האם לא סביר להניח שהחברה האנושית תצטרך להתמודד עם מציאות שבה "דברים כאלה" אינם רק אפשריים אלא גם מהווים חלק בלתי נפרד מחיינו?
והרי אם תחשבו על זה, כולנו "רפליקנטים" במובן מסוים, גם אם לא הונדסנו ע"י תאגיד טיירל. אפילו תאריך תפוגה יש לנו, גם אם אינו ממש מדויק, אלא שאנחנו לא יודעים אותו, או שאנו יודעים להדחיק אותו. וגם אם רק חלק מאיתנו עתידים להתייצב בפני בוראם באותו יום תפוגה (עבדכם הנאמן, למשל, פטור מזה), התהייה על אותו יום היא אולי הדבר המרכזי שמבדיל בינינו לבין יצורים חיים אחרים המאכלסים את הפלנטה, ויותר ויותר אנשים חשים שהתפוגה הזאת אינה גזרה משמיים, והיא משהו שבזכות הידע המדעי נוכל להשתלט עליו ביום מן הימים. המחשבה הזאת בוודאי אינה זרה לקוראי מדע בדיוני (ודי אם נזכיר דוגמה קלאסית אחת – "העיר והכוכבים" של ארתור סי. קלארק, שתאריך תפוגתו הגיע לא מזמן). הביולוגיה הסינתטית, הננוטכנולוגיה, המיחשוב המתקדם, חקר המוח, התהליכים הקוגניטיביים והמודעות, והשילובים של כל אלה שעוד ככל הנראה יתפתחו בעתיד, אולי מצביעים על הכיוון.

(המאמר מפורסם במקביל בגליון  מס' 34 של "המימד העשירי", כתב-העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני)

מודעות פרסומת