מפגינים בעירום בשיקגו – עדכון (וגם תמונות…)

במאמרי הקודם שילבתי תמונה וכן לינקים רלוונטיים להפגנה ולמפגינים, חברי קבוצת THONG, שהגיעו אלי לאחרונה. תמונות נוספות מוצגות כאן.
 
פרויקט חדש של האיחוד האירופי בשם "ננולוג" עוסק בהשלכות חברתיות ואתיות של פיתוחי ננוטכנולוגיה, לרבות סיכונים ויתרונות פוטנציאליים.  בכינוס שהתקיים לפני מספר שבועות בסקוטלנד (במסגרת "הפורום האירופי לננוטכנולוגיה")  השתמש ראש הפרויקט בתמונות מהפגנות האנטי-ננו בכדי להצביע על הצורך לחקור השלכות אלה, לעודד דיון ציבורי ולהעשיר את הידע של הציבור הרחב על  פיתוחי הננוטכנולוגיה ומשמעויותיהם.

 

מפגינים בעירום בשיקגו

לפני שנה בערך התארח המשנה לראש הממשלה שמעון פרס בכינוס מיוחד של ועדת המדע של הכנסת שהוקדש לננוטכנולוגיה, ונשא נאום חוצב להבות על נפלאות הננוטכנולוגיה והצורך להשקיע בתחום חדשני זה לתועלת החברה, הכלכלה והבטחון. "לא מזמן קיבלתי אישית מכנסי-ננו", בישר פרס בהתלהבות נעורים למאזינים המשתאים. לחלקם כנראה לא היה כל מושג על מה מדובר. אחרים, שאולי קראו משהו על ננוטכנולוגיה, חשבו מן הסתם שמדובר על מכנסיים זעירים (לננו-רובוטים?), או מכנסיים שמיוצרים ע"י ננו-רובוטים, או אולי מכנסיים שננו-רובוטים מושתלים בהם ומתאימים אותם למידתו וטעמו של הלובש…

האמת היתה הרבה יותר פרוזאית: פרס לא טרח להסביר שחוטי הבד של המכנסיים שקיבל הכילו ננו-חלקיקים מיוחדים (חלקיקים זעירים מאוד, בגודל של מספר מיליוניות המילימטר), הדוחים לכלוך ורטיבות. כלומר, מכנסיים שנראים רגילים לגמרי, אך אינם יכולים להתלכלך, וגם אינם נרטבים בגשם. דבר נחמד ומועיל, תודו, אך אפילו לא חולם להתקרב למה שמוכר כחזון הננוטכנולוגיה האולטימטיבי – "ננובוטים" שמפרקים אשפה למולקולות ומרכיבים אותן מחדש – אולי לסטייק עסיסי, או לטלפון סלולרי של הדור העשירי. זה גם רחוק מאוד מאותם מיכלי תרופות ננוסקופיים חזויים, המשוגרים כטיל מונחה מדויק אל יעד מתאים בגופנו ומספקים בדיוק כמה שצריך ולאן שצריך – נושא המעסיק את המחקר והפיתוח הרפואי. הננוטכנולוגיה המעשית של היום, זו שמקימה חברות הזנק ומושכת השקעות, עוסקת בדברים שקשה להלהיב בהם חובבי מדע בדיוני: חומרים חדשים עם תכונות ייחודיות, דורות חדשים של שבבים ננו-אלקטרוניים, חיישנים לגילוי זיהומים, דברים כאלה. איפה הננו-רובוטים האינטליגנטיים המשכפלים את עצמם ופותרים את כל בעיות העולם או, לחילופין, ממיטים עליו קטסטרופה גלובלית? בוא יבואו. אולי…

אבל יש אנשים שמכנסי הננו של פרס מטילים עליהם פחד מוות. עד כדי כך שהם מוכנים להתפשט ולהפגין ערומים מול חנויות שמוכרות מכנסיים כאלה. לא מאמינים? מחזה מוזר זה התרחש לא מזמן ליד חנות בגדים בשיקגו! (על הארוע דיווח בין השאר העיתון USA Today ב-21 ליוני 2005).

       (פרטים נוספים על ההפגנה אפשר למצוא כאן ומידע נוסף כאן).

 

המפגינים הערומים משוכנעים באמת ובתמים שהננוטכנולוגיה מסוכנת מאוד לאנושות. מדוע? חלקם בוודאי חוששים מהנזק הבריאותי העלול להיגרם מ"ננו-חלקיקים" מסוימים (חשש לגיטימי, שמעסיק גם חוקרים רבים הבודקים כיום את הנושא לעומק, וכלל לא בטוח שיש לו קשר למכנסי הננו). וחלקם חרדים אולי בגלל שקראו את הספר "טרף" של מייקל קרייטון (גרסתו העברית יצאה לאור ב-2004 בספריית מעריב, בתרגומו של עמנואל לוטם. פרק מהספר אפשר לקרוא כאן).

 

"טרף" נכתב מן הסתם בהשראת מאמרו המפורסם של ביל ג'וי (לשעבר המדען הראשי של חברת "סאן מייקרוסיסטמס") שפורסם לפני שנים אחדות בכתב העת Wired תחת הכותרת "העתיד לא צריך אותנו". במאמר טען ג'וי שהננוטכנולגיה (בשילוב עם טכנולוגיות אחרות ) עלולה להביא כליה על האנושות, מכיוון שהיא תוביל ליצירת ננו-רובוטים עם יכולת שכפול עצמי ואבולוציה מעין-ביולוגית, אשר כמובן יקומו על יוצריהם לכלותם. ג'וי, שהזכיר במאמרו אי-אלו סיפורי מד"ב, ביסס את תרחיש האימים שלו על דברים שכתבו אנשים כמו ריי קורצווייל ("עידן המכונות החושבות") ו"נביא" הננוטכנולוגיה הרדיקלית אריק דרקסלר. דרקסלר תאר בכתביו את המהפיכה התעשייתית הבאה, "הייצור המולקולרי" ("ננו-מאספים" שבונים כמעט כל דבר היישר ממולקולות כאבני "לגו") ואת התועלת האדירה שגלומה בננוטכנולוגיה העתידית. בו בזמן הוא גם הזהיר (עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת) מפני תרחיש שבו הננו-מאספים יוצאים משליטה, תרחיש אימים שאותו כינה משום מה "תרחיש העיסה האפורה" (gray goo).

מייקל קרייטון (יוצר "פארק היורה", "זרע אנדרומדה", "איש המסוף", "קומה" ורבים אחרים – וגם סידרת הטלוויזיה "אי-אר"), רקח מותחן מדע-בדיוני מעניין, שבמרכזו פיתוח ננו-רובוטים המתפקדים בצורה מתואמת בדומה לנחיל חרקים. הפיתוח (שנועד בעיקר למטרות צבאיות) נעשה במעבדה סודית אי שם במדבר נבאדה, וחיש מהר העניינים משתבשים. נחילי הננובוטים, שתוכנת הבינה המלאכותית המפעילה אותם מבוססת על יחסי טורף-נטרף, משתכללים, מתרבים, לובשים צורות שונות ומשונות, ומעוללים דברים מזוויעים. לא ניכנס כאן לפרטים, כדי לא לקלקל את ההנאה למי שטרם קרא (אף כי חלק מההפתעות נרמזות על הכריכה האחורית…).
ואכן, אפשר ליהנות מהספר (שספריית מעריב קיטלגה אותו כספר מתח), אם לא מפריעה לכם העלילה הנוסחתית משהו (מעבדה סודית, משפחה אמריקנית שהיחסים בין בני הזוג בה לא משהו, מתכנת מבריק אך מתוסכל, כמה סצנות אימה מרשימות ושלל פירוטכניקה. בקיצור, עוד סרט הוליוודי טיפוסי שובר קופות בדרך).
אבל אין לי עניין לדון כאן באיכויותיו הספרותיות של הספר, אלא באמינותו המדעית.

לפני כן ראוי לשאול: האם אמינות מדעית חיונית בספר מדע בדיוני? אני מתפתה להשיב שכן, אך התשובה אינה פשוטה כל כך. האם אין בנמצא ספרי מד"ב מעולים שהמדע אשר בהם מפוקפק או אף מופרך? בוודאי שיש. הרי למדנו כבר שמה שחשוב באמת בסיפורת המדע-בדיונית זה לאו דווקא האמינות המדעית, אלא התחושה (האשליה?) של האמינות. היא זו שמבטיחה את "השעיית אי האמון" מצד הקורא ונוטעת בו את תחושת הפליאה – עיקר העיקרים של יצירת מד"ב טובה. אז מדוע אני מתעקש לחפש את האמינות המדעית (והטכנולוגית) דווקא ב"טרף" של קרייטון? בעיקר בגלל היומרה של קרייטון עצמו.
חלום הבלהות של "טרף" מתרחש בעתיד הלא רחוק, ואמור להתבסס על טכנולוגיות שנמצאות בימים אלה בחיתוליהן, אך הן כבר חיות ובועטות. בסוף הספר יש ביבליוגרפיה של ספרים מדעיים ומאמרים שראו אור בשנים האחרונות, בכתבי עת לחלוטין לא בדיוניים. במבוא לספר יש ציטוטים מפרסומים מדעיים מכובדים המבשרים על פיתוח אורגניזמים מלאכותיים שיתרבו ויתפתחו בדומה לאבולוציה הטבעית. בפרקי הספר פזורים קטעים ובהם שורות של תוכנת מחשב (לא התעמקתי בהם, אך הם נראים כאמיתיים). קרייטון מכריז במבוא שהוא כתב את הספר כאזהרה מפני הצפוי לנו אם לא ניזהר מהסכנה הצפויה ולא נפתח "מנגנוני בקרה בינלאומיים לפיקוח על טכנולוגיות של שכפול עצמי". זה לגיטימי, כמובן. בכל טכנולוגיה מתקדמת יש פוטנציאל כזה או אחר של נזק, בצד התועלת, ומידה של זהירות ומודעות להשלכות היא בוודאי מבורכת. אבל מי שמתיימר להזהיר, תוך התבססות על ידע מדעי-טכנולוגי, חייב להיזהר בעצמו בעובדות הטכניות. וכאן יש ב"טרף" חולשות, טעויות והגזמות למכביר.

נתחיל בקטנות. בתאור המכשור המעבדתי טוען קרייטון שמיכלי זכוכית אינם מתאימים לאחזקת כימיקלים שונים, כי ברמה המולקולרית הזכוכית היא כמו גבינה שוויצרית, מלאה חורים, ואטומים יכולים לעבור דרכה בקלות. אילו זה היה נכון, לא היו לנו נורות חשמל או מנורות טלוויזיה. "כלי עבודה" בסיסיים בננוטכנולוגיה הם "מיקרוסקופי סריקה" (כמו "מיקרוסקופ מינהור סורק" – STM), המאפשרים הבחנה במולקולות או באטומים בודדים ומניפולציות בהם. אך קרייטון משתמש דווקא במיקרוסקופ אלקטרונים, שאינו דומה למיקרוסקופי סריקה ואין בו תועלת לייצור מולקולרי. מילא, בלבול בין מכשירים.

מה עוד? הוא מספר שגודלו של "ננובוט" הוא מיליארדית האינץ', כלומר כרבע ננומטר, שזה פחות או יותר גודלו של אטום אחד (יש כמובן הבדלים בין גדלי אטומים של יסודות שונים). הייתכן ננובוט בגודל אטום אחד, או אפילו שני אטומים? מוזר. מילא, טעות במספר.
והנה, בעמ' 155 (בגרסה העברית) הוא מתאר את "פס הייצור המולקולרי", שבו מרכיבים מולקולות (!), מ-10 בחזקת 25 חלקים שונים (10 ואחריו 24 אפסים!), ו"קטעי מולקולות שכוללים מיליארדי אטומים". לא ברור. קטעי מולקולות אלה, המכילים מיליארדי אטומים, משמשים לבניית ננובוטים שגודלם אטום אחד? אולי אני התבלבלתי, ואולי קרייטון.

מה זה בכלל משנה, אתם שואלים? העיקר הרעיון של נחילי הננובוטים המשתכפלים, לא?

אוקיי, נניח שאלה טעויות שוליות שיתוקנו במהדורות הבאות. אז הבה נבחן נקודה מהותית יותר ליצירת הנחילים הללו. הרעיון של דרקסלר ואחרים בדבר ה"ננו-מאספים" שבונים כל מיני דברים מאטומים, כולל העתקים של עצמם, קיים כבר שנים רבות, והוא שנוי מאוד במחלוקת בין מומחים. ריצ'רד סמולי, חתן פרס נובל וראש מרכז הננוטכנולוגיה באוניברסיטת רייס, טוען בתוקף שהדבר בלתי אפשרי בעליל. ויכוח מרתק בינו לבין דרקסלר בנושא זה התנהל בכתבי עת מדעיים. חברת "זייבקס" שנוסדה לפני מספר שנים שמה לה כמטרה, בתחילת דרכה, את בניית הננו-מאסף הראשון. עד עכשיו לא הצליחו אפילו להתקרב למטרה. גם אם הדבר אפשרי, לאיש אין היום מושג איך עושים את זה בפועל. זה לא אומר, כמובן, שאסור לכתוב סיפור מדע בדיוני שבו נמצא הפתרון הטכנולוגי. להיפך. אצל קרייטון מצליחה בכך חברת "זיימוס" (הדמיון ל"זייבקס" אינו מקרי, מן הסתם). כיצד? בשלב ראשון, חיידקים מהונדסים גנטית המפיקים רכיבים כימיים שמהם מורכב המאסף. המאספים מוצמדים לחיידקים אחרים, אלה מפיקים עוד חומרים שמשולבים ע"י המאספים לתוצר הסופי: ננו-רובוט מעופף ובתוכו מיחשוב, תאים סולריים ואמצעים חכמים אחרים. הנחילים מכילים מיליוני ננובוטים כאלה. קוראים חדי עין שמו לב שהחיידקים הם רק אמצעי-עזר בתהליך הייצור, כלומר הנחיל אינו מכיל כל חומר ביולוגי. כולו אלקטרו-מכאני. אבל, כשקורה מה שקורה בסיפור, מפעילים נגד הנחילים לוחמה ביולוגית: וירוסים (לא, לא וירוסי מחשב. וירוסים אמיתיים). מצד שני, אותם ננובוטים אלקטרו-מכניים מצליחים להתרבות להפליא בתוך גופם של בני אדם, ולפתח מעין סימביוזה עם הגוף האנושי. איך? לא ברור. הבנת ההתנהגות של הנחילם בהתאם לידע המצטבר על "התנהגות נובעת" דווקא מתוארת, לטעמי, בצורה מעניינת ומעוררת אמון. זהו תחום מחקר מרתק שמתפתח בשנים האחרונות (במידה רבה בהשראת חקר התנהגות בעלי חיים, לרבות נחילי חרקים), עם השלכות טכנולוגיות חשובות בתחום הרובוטיקה (כן, מדברים על תפעול מתואם של "להקות" או "נחילי" לוויינים רובוטיים או רובוטים אחרים). אבל מומחים מצאו עוד מיני טעויות והגזמות בסיפור, גם בנושא זה. למשל, הנחילים מתחברים לתולעים ועוברים איתם אבולוציה משותפת בפרק זמן קצר של ימים. עם כל מופלאותם, לא ברור איך הננו-בוטים יכולים להאיץ את האבולוציה של תולעים.

הפיסיקאי הנודע פרימן דייסון (אבי הרעיון של "כדורי דייסון" ששימש השראה לספר "עולם טבעת" של לארי ניבן) הצביע על עוד טעויות ב"טרף", במאמר שפרסם במוסף הספרות של ה"ניו-יורק טיימס". הוא התייחס, למשל, לכך שנחילי הננובוטים מצליחים במעופם לרדוף אחר אנשים. אבל מי שמבין באווירודימיקה של עצמים זעירים כמו הננובוטים יודע שעבורם תנועה באוויר דומה לשחיית אדם בתוך שמן צמיג, ולא ייתכן שהם ישיגו את המהירות המתאימה לרדיפה אחר בן אדם רץ. פרימן מסביר גם מדוע אנרגיית השמש הנקלטת בתא הסולרי הזערורי של הננובוט לא תספיק כלל לתפעולו. עם זאת, הוא דווקא מתייחס בסלחנות לפגמים אלה ונוטה לראות בצורה חיובית את טיפולו של קרייטון בדמויות האנושיות ובמסר ההתרעה שמספר. לדעתי, המסר היה עובר הרבה יותר טוב אילו קרייטון הקפיד יותר על אמינות הפרטים המדעיים והטכנולוגיים, ונטה פחות להגזמות. שהרי אם כה הרבה פרטים טכניים בסיפור אינם אמינים, אז למה שניקח ברצינות את האזהרה שלשמה נכתב? אולי נעדיף להניח שקרייטון רצה להפיק עוד שובר קופות ותו לאו? ואם כל הפרטים הטכניים אינם חשובים, אז בשביל מה להתקשט ברשימת מקורות מרשימה ולהתיימר להזהיר בפני סכנה ספציפית, לא מפני שימוש לא הולם בטכנולוגיה בכלל?

באחד המאמרים על הספר נטען שיש מדענים שסבורים שספרי "פארק היורה" של קרייטון גרמו לעיכוב המחקר המדעי בהנדסה גנטית עקב חרדות לא מוצדקות שעוררו הספרים בציבור. הם חוששים שבאופן דומה יגרום "טרף" לעיכוב המחקר בננוטכנולוגיה. אני מפקפק בטענה זאת. אינני מאמין שהמחקר יתעכב בשל הספר (וגם לא בשל הסרט שבוודאי יבוא), ואם אנשים יחשבו קצת יותר על ההשלכות – החיוביות והשליליות – של טכנולוגיות מפציעות, זה בוודאי יהיה מבורך.

אין צורך להפגין בעירום לשם כך מול חנויות של בגדי ננו. אפשר בהחלט ליהנות מסיפורים עתירי דמיון על נחילי ננורובוטים (מועילים או מזיקים). יש בהחלט טעם להיות מודעים לתועלת העצומה שגלומה בננוטכנולוגיה כמו גם לסכנות פוטנציאליות אמיתיות שלה, כמו הרעילות של ננו-חלקיקים שונים (די לזכור את מחדלי האזבסט שלפני שנות דור). ואכן יש כיום מחקרים שמטפלים בכך ברצינות, וטוב שכך!

 

מאמר זה יופיע בקרוב ב"המימד העשירי", כתב העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.

"יונה": תרחיש שלום שלישי (ואחרון) של "פרויקט המילניום"

לרשימה זו קדמו מבוא קצר לתרחישי השלום, התרחיש הראשון ("מפעל מים") והתרחיש השני ("העיר הפתוחה"). 

 

תרחיש 3: יונה

בישראל, הכל התחיל ברעיון פשוט: הפסקת פעולות התגמול. שם הצופן של התוכנית היה יונה. מנהיגים ישראלים דנו באפשרות בחשאי; הדיון נעשה ציבורי לזמן מה, בכל פעם שנערך בכנסת, אבל בדרך כלל הוא היה חשאי. הרעיון של יונה היה להפנות את דעת הקהל בעולם, אולי אפילו את התמיכה של דעת הקהל הפלשתינאית והערבית, נגד רעיון פיגועי ההתאבדות. הניצים בוויכוח אמרו, "יש רק שתי תגובות לאלימות הפיגועים: 'להפנות את הלחי השנייה עד שימאס להם להרוג בנו' או 'עין תחת עין'. התלמוד מלמד את גישת 'עין תחת עין'; הציבור שלנו והעולם כולו יחשבו שאנחנו חלשים אם ננטוש אותה, האויב יראה בהפניית הלחי השנייה סימן ל'התקפלות'. אנחנו חייבים להמשיך להגיב למרות שבכך אנחנו מידרדרים במנהרה אפלה." יריביהם אמרו, "אבל בהיסטוריה, המטרה של 'עין תחת עין' הייתה להגביל את פעולת התגמול, לא להסלים את המצב: מוגדרת תגובה קטנה על פגיעה קטנה. ניסינו את שיטת המקל, וכפי שאתם אומרים, היא רק הובילה אותנו במורד מנהרה אפלה, עד שנותרה לנו רק אפשרות אחת- יותר כוח. פעולות התגמול המסלימות שלנו דוחקות אותם לפינה. אם אנחנו פשוט נפסיק – ונכריז על כך באופן חד צדדי – העולם יראה את הפלשתינאים באור חדש. כיום אנשים רבים רואים בהם לוחמי חירות פשוט כיוון שאנחנו מגיבים. אם נפסיק להגיב, הם יראו בטרוריסטים הפלשתינאים טרוריסטים בלבד. ואולי אם אנחנו נפסיק, מוסלמים מתונים יתלכדו וייזמו את קידום השלום בצד שלהם."
בשעה שהדיון החשאי הזה התנהל בישראל, ניהלו קיצונים איסלמיים דיון חשאי משלהם. ההתרחשות הבו-זמנית הייתה צירוף המקרים מופלא – אולי תשישות בו-זמנית של שני הצדדים היא שהניבה את הדיונים הפנימיים החשאיים הללו. הניצים האיסלאמיים טענו כי יש להרחיב את היקף פעולותיהם, לעבור מפיגועים באמצעות חומרי נפץ לפיגועים קטלניים מסוגים אחרים, שיפגעו באנשים רבים יותר ובכך יהיו בולטים, מפחידים ומשכנעים עוד יותר בעיני הישראלים. שיטות הפיגועים האפשריות היו ברורות למדי וזמינות לכל דורש: החל מחומרים רעילים, כימיים ורדיואקטיביים, ועד כלי נשק גרעיניים קטנים. הם אמרו: "הישראלים לא מבינים שפיגועי התאבדות הם כלי הנשק האפקטיבי היחיד שלנו? הם ודאי מבינים שקנה המידה חשוב להשגת מטרתנו. חישבו עד כמה הפעולה בניו יורק הועילה לשיבוש חייו של המערב ולשינוי אופיו של הסכסוך. הבהרנו להם במה העניין. עכשיו כל האנשים בעולם מודעים למטרה שלנו. הפעולה שיחררה כוחות עצומים, שיכולים להביא רק לניצחוננו. אפשר למדוד את ההצלחה לפי תסכולו של המערב באפגניסטאן ובעיראק, לפי התפשטות הטרור העולמי, לפי חוסר האונים של האו"ם. אנחנו חייבים להמשיך להאמין בניצחון הסופי."

יריביהם בוויכוח זה היו קיצונים במובן ההפוך. הם אמרו: "חִישבו על מה שאמרתם. פעולותינו החרידו את הדוב מרבצו. לוב נכנעה. באיראן מתחילות פעולות פיקוח של האו"ם . באפגניסטן ובעיראק, ירדנו למחתרת. האם זה מוביל אל המטרה שלנו? האם זה עוזר לנו לכונן לעצמנו מולדת בטוחה ולהוקיע את ישראל על פשעיה?" התגובה: "איך השתניתם, אחים. בעבר אמרנו שמטרתנו לחסל את ישראל ולהחזיר לידינו את המולדת, עכשיו אתם מוכנים להסתפק בהוקעה."
"כן, אולי הטיעון הזה שונה מעט משהיה בעבר, אבל הוא מכיר במציאות – ישראל לא תימָחה מעל האדמה. המערב לא יאפשר זאת. אינכם רואים כיצד כיוון הפעולה הנוכחי שלנו פועל לרעת כינון מולדת משלנו? הוא גוזל מאיתנו את הצעירים הטובים והחכמים ביותר שיכולים היו להיות למנהיגי המדינה הזאת. אם נחדול, אם נשנה טקטיקה, מי ייחשבו לתוקפנים? מי יזכו לתוצאה טובה יותר בכל משא ומתן? איזה תירוץ יהיה אז לראש הממשלה שלהם להרוס את בתינו ולהרוג את אנשינו?" התגובה: "אבל האם נוכל להפסיק את פיגועי ההתאבדות אפילו אם נרצה? האם נצטרך להילחם באנשינו-אנו?" השאלה נותרה תלויה באוויר.
ולפיכך היו לכל אחד מן הצדדים סיבות לרצות להפסיק ולפנות לנתיב חדש אבל, כמו שוליית הקוסם, התנופה המשיכה את הפיגועים ואת פעולות התגמול עוד ועוד.
אירוע מפתיע הפך אז את הקערה על פיה:

סרבנים ישראלים אומרים שלא ישתתפו בתקיפות מן האוויר
אמצעי התקשורת, הציבור והפוליטיקאים בישראל מגנים 27 טייסים וטוענים כי אינם ראויים לשרת בצה"ל
ירושלים – עשרים ושבעה טייסי מילואים ישראלים הצטרפו בשבוע שעבר לתנועת הסרבנים, ואמרו שלא ישתתפו בתקיפות על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, שבהן נפגעים לעיתים קרובות אזרחים. "אנחנו מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית," אמרו הטייסים בעצומה שהגישו למפקד חיל האוויר. "אנחנו מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע."

הסרבנים מן השבוע שעבר הם חלק מתנועה קטנה אך קולנית המתנגדת למדיניות ה"חיסולים הממוקדים" של ישראל, שבה מסוקים ומטוסים מטילים פצצות או יורים טילים כדי להרוג מחבלים המסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית.

זה היה חלק מתנועת שלום – "קטנה אבל קולנית," כפי שמסרה סוכנות הידיעות רויטרס – שלא הייתה מוכרת כמעט מחוץ לישראל. למעשה, המתונים הן במחנה הישראלי והן במחנה הפלשתיני קיימו מגעים מזה זמן מה. הם דיברו באתר אינטרנט המוקדש לשלום, בדרך כלל בשמות בדויים; הם אמרו שניתן להשיג שלום – הצהרה מפתיעה בשעה שההרג ופעולות התגמול אפפו אותם מכל עבר. ההיסטוריה, אמרו, תדון אותנו לכף חובה על כך שלא נקטנו עמדה ולא פעלנו לפי השקפותינו המוסריות. לא נוכל לקבל את החיים כפי שהם היום.
התנועה זכתה להכרה מחוץ לאיזור. הרעיון לפיו המתונים עשויים לצבור כוח וכי הכוח החדש הזה יוכל להביא שלום היה מפתה. השאלה שלא בוטאה בקול רם באו"ם, בוושינגטון, בלונדון ובכל מקום שהיו בו אנשים בעלי רצון טוב שביקשו את השלום היתה, "כיצד אפשר לעודד את התנועה הזאת?" בתוך ישראל ובקרב הפלשתינאים שררה התנגדות, כמובן. תנועות שלום כמו "ארבע אמהות" בישראל קמו ונפלו – האם הזמנים השתנו, האם מעשה הרג אחד, פיגוע רצחני אחד, התנקשות אחת חסרת מחשבה, יטו את כף המאזניים? היו שקיוו שכך יהיה; היו שחששו שכך יהיה. באו"ם, הפרס החדש על שם גנדי הוענק לאנשים שניחנו באומץ המוסרי הנדרש להטיף למתינות. כיוון שהפרס היה עלול להפוך את הזוכים בו למטרות להתנקשות, הוא הוענק אנונימית, וההכרזה בדבר הזכייה עוכבה עד השגת השלום. האומות המאוחדות הקימו מדרשה לאי-אלימות כמוסד קבוע. הסרבנים, אשר נאסרו בעוון התנגדות לסמכות הצבא, אומצו כאסירי מצפון על ידי תנועת אמנסטי הבינלאומית. תנועה רחבת היקף הוקמה למען שיחרורם, ובסופו של דבר הם שוחררו מבתי הכלא הצבאיים. מנהיגם היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום, אבל הסיבה העיקרית להתקדמות הייתה העובדה שכל אחד מן הצדדים יכול לומר: "אתם רואים, יש שותף בצד השני."
תנועת הסירוב קמה בתקופה שבה הפוליטיקאים חיפשו דרך לשנות מסלול. הכוחות הללו השתלבו וצעדים ראשוניים, גם אם רפים בתחילה, הניעו את האלימות לקראת שלום. התנועה צמחה על פי דרכם של גנדי ושל מרתין לותר קינג ג'וניור. וכהד לתקופת וייטנאם, אשר בה גדלה ההתנגדות בארה"ב והפוליטיקאים צייתו לה, ההתנגדות בישראל ובקרב הפלשתינאים הפכה להיות הזרם המרכזי.
הנה מה שקרה לאחר מכן. זה היה כמו במשחק שחמט. המנהיגות בצד הישראלי ובצד הפלשתיני כאחד השתנתה כתוצאה מגורמים רבים: לחץ פוליטי חיצוני גובר, בחירוֹת חדשות, הזדקנות המנהיגים המובילים ומאבקים פוליטיים פנימיים – כולם מילאו תפקיד בכך. התמיכה העממית משני הצדדים גברה והתפשטה מן הסרבנים הקולניים לאוכלוסיה הרחבה יותר. המנהיגות החדשה שנבחרה, שהייתה נתונה בחיבוק התומך של התנועה לעבר השלום , העבירה את המשחק לשלב הבא. הישראלים קיבלו הבטחה כי הפיגועים ייפסקו וכי יוזמיהם ייעצרו וייענשו. הפלשתינאים קיבלו הסכם משוריין שהישראלים ייסוגו לגבולות 1967, יפסיקו להקים התנחלויות חדשות (ההתנחלויות הקיימות יישארו על כנן, ותושביהן יקבלו אזרחות כפולה), ויפסיקו את פעולות התגמול. הפלשתינאים כינו את ההסכם "תום הכיבוש". הישראלים כינו אותו "ניצחון השלום".

תוך חודשים ספורים, הישראלים סיכמו במשא ומתן סדרה של חוזי שלום והסכמים לא רק עם הרשות הפלשתינית אלא למעשה עם כל מדינות ערב. בחוזים ובהסכמים נקבע כי לישראל יש זכות קיום וכי מעתה והלאה יתקיים באיזור מצב אי-התקפה. פלשתינאים ומדינות שכנות קידמו בברכה את הסכמתה של ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני בתמורה להבטחתם שלהם לא לפתח נשק גרעיני ולאפשר פיקוח בינלאומי של האו"ם.
נותרו עוד בעיות בלתי פתורות במשחק הגומלין הזה. הראשונה היתה קביעת הריבונות על ירושלים (בסופו של דבר היא הפכה לעיר פתוחה, בעלת ממשל דמוקרטי משלה, פתוחה לכל הדתות, הנושאת באחריות לשמור ולהגן על כל המקומות הקדושים). השנייה הייתה בעיית הפלשתינאים שרצו לשוב לישראל. ישראל חששה כי מבול של מהגרים יערער את המבנה הפוליטי; כתוצאה מכך, נקבעו מכסות הגירה. לבנון וירדן, ובמידה מסוימת גם מצרים וסוריה, סייעו בכך שקלטו חלק מהפליטים. ציניקנים חששו ממטרות נסתרות אבל השלום עמד באוויר. המיעוט המוסלמי הקיצוני הפך להיות בלתי נראה והייתה בכך סיבה לדאגה, אבל מלבד הדוגלים בתיאוריות קונספירציה, כל השאר קיבלו בברכה את השקט.
בעוד יחסי הגומלין הללו מתפתחים, נמנעו ארצות הברית והאיחוד האירופי ממעורבות ישירה, אבל עזרו בדרכים אחרות. העברות הון זר לאיזור זכו לתמריצי סחר והון. ארצות הברית יזמה קמפיין דיפלומטי לניטרול התמיכה הכספית הערבית בדוגלים בלחימה והעבירה את תמיכתה בישראל לערוצים אחרים, שאינם כוללים חימוש. הצידוק לשינויי המדיניות האלה היה פשוט: כדי שתהליך ישראל-פלשתיני מיטיב יוכל להתרקם, גופים מבחוץ חייבים להפסיק ללבות את האש. היו פוליטיקאים שרצו "לקדם" את התהליך בדרכים אחרות (ולקצור תועלת פוליטית לעצמם), אבל דעתם של אנשים נבונים יותר התקבלה ובזכותה, העולם הותיר את שני הצדדים לנפשם, כדי שיוכלו לעבד את ההסכמים בכוחות עצמם.
כאשר התברר שמשחק השחמט מתפתח, הון זר אכן זרם לאיזור, כמקוּוה. הוקמו עסקים חדשים והאבטלה בקרב הפלשתינאים הצטמצמה במידה ניכרת. זאת הייתה נבואה המגשימה את עצמה: ההתקדמות לעבר השלום זרעה בסביבה זרעי שלום. הודות לפרויקטי-מים בקנה מידה גדול , חלקים גדולים מן הנגב הפכו פוריים וראויים למגורים.
והיהלום שבכתר:  שני הצדדים הציגו בפני מועצת הבטחון של האו"ם הצהרה משותפת רשמית, והכריזו כי מבחינתם, החלטות 194, 242 ו-338 מולאו במלואן והם מבקשים מהאו"ם לפקח למשך זמן מה על ההתקדמות ועל קיום ההסכמים. כאשר האו"ם הסכים, פעמוני שלום, שנדמו כה הססנים בתחילה, צלצלו צלצול ארוך ועמוק.

 

 

"העיר הפתוחה": תרחיש שלום שני של "פרויקט המילניום"

מבוא לתרחישי השלום, התרחיש הראשון ("מפעל מים") וכמה מלים על פרויקט המילניום  נמצאים כאן.

תרחיש 2. העיר הפתוחה
העשן הלבן הכריז על בחירת אפיפיור חדש. הוא קיבל את התפקיד בענווה ובלהט. בראש סדר העדיפויות שלו, הכריז, שוכן קידום השלום ברחבי העולם, ובעיקר במזרח התיכון. הוא התחיל במשימתו בעיסוק בבעיית ירושלים. יועציו אמנם הזהירו "הדבר רק יערער את סמכותך – זאת בעייה בלתי פתירה," אבל הוא טען שאלוהים הפקיד בידיו את המטלה וכי מבחינתו ומבחינת הכנסייה ייעוד זה חשוב יותר מאשר הפוליטיקה. "העובדה שהמטלה קשה," אמר, "רק מעצימה את חשיבות המבחן. האם היא קשה יותר מאשר המבחנים שהציב אלוהים בפני ישו, משה או אברהם?" הקרדינלים נאלמו דום אבל התלחשו בינם לבין עצמם, "הכנסייה תהיה שרויה בתוהו ובוהו."

הוא צילצל באופן אישי למנהיגי היהדות האורתודוכסית והרפורמית בישראל ולמקביליהם בעולם המוסלמי, כמו גם למנהיגים בודהיסטים והינדים. (מנהיגי הדתות הלא-מעורבות הוזמנו כדי להקנות להליכים מִשנֶה אמינות .) הנשיא החדש של ארצות הברית ומנהיגי האיחוד האירופי רמזו בחשאי ובעדינות שהם תומכים בפגישה שכזאת. שימוש מיומן באמצעי התקשורת – בעיקר ראיונות בשידור חי ב-CNN ובתוכנית "60 דקות" – הקשו על המנהיגים הדתיים שאותם הזמין האפיפיור לסרב להיפגש ולשוחח זה עם זה.

כאשר התוכניות פורסמו בציבור, קיצונים מוסלמים כינו אותן "מסע צלב חדש". גם יהודים ימניים לא היו מעוניינים במיוחד בהשקפותיה של הכנסייה הקתולית, והעלו את זכר גירוש היהודים מירושלים בתקופת מסעי הצלב.

ואולם תוכניות הפגישה קרמו עור וגידים ומנהיגי הדתות נפגשו במקום נייטרלי, בחווה מבודדת בניו זילנד, וכינו את המושב ההיסטורי מנהיגי דת למען שלום, מד"ש. העובדה שהרב הראשי לישראל והמופתי הגדול נפגשו בחדר אחד, נחשבה להישג ראוי ולאבן דרך כשלעצמה בדרך לשלום, כיוון שהשתתפותם בפגישה העמידה אותם בסכנת נידוי חמורה מצד שמרנים במחנותיהם.

בפגישה הראשונה, הקרירות הראשונית החמירה מעט אחרי שכל משתתף הצדיק את עמדתו ככזו שהכתיב האל. ואז אמר האפיפיור, "כן. אלוהים בירך כל אחד ואחת מכם כפי שאמרתם, והוא גם נתן לנו שכל כדי לחשוב איתו בהיגיון, ולזאת אני מתפלל. נושא זה, נושא ירושלים, נוגע לחוקי הדתות ולמנהגיהן; יש לתת לו קדימות על על הפוליטיקה והתועלתנות החילונית, ואנחנו יכולים לכל הפחות להתחיל לדון בפתרונות אפשריים. קל מדי לומר שירושלים יכולה להיות עיר-מדינה כמו הוואתיקן; כאן מעורבות שלוש דתות. שומה עלינו לבקש הנחייה מאלוהים."

אולי הפגישה נמשכה כיוון שהיהודים, הפלשתינאים והערבים היו לאים כבר ממלחמות; אולי הממשלות הבינו שהסיכוי להתקדם בלי עזרה חיצונית כלשהי איננו מבטיח; אולי הייתה זאת האמונה הרווחת שהנושא התקדם והגיע לשלב שבו הוא "חשוב מכדי להשאירו בידי הממשלות"; אולי התגברות העניין בדת ברחבי העולם גרמה לאנשים להיות פתוחים יותר לשקילת "דרך נעלה יותר."

נקודות המוצא של מנהיגי הדתות היו העקרונות המוסכמים על כולם: יש להבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים. כמה מגוחך יהיה, הסכימו ביניהם, אם דת אחת תנסה למנוע גישה מבני דת אחרת שרוצים לסגוד באותו מקום. התוכנית חייבת להתעלות מעל אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים וכלכליים. היא צמחה מתוך זרעי ההסכמה האלה. ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה, מחוץ לריבונותה הבלעדית של אומה כלשהי, אלא נתונה להגנה ולסמכות דתית. הם הכירו בעובדה שבעיית ירושלים איננה משפיעה אך ורק על ישראל או על מדינת פלשתין העתידית, אלא נוגעת לעולם כולו.

הצהרתם הכירה בכך שיהודים, מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות צריכים לחתור לחלוק ביניהם את מתנות האל.

אבל השאלה שניצבה בפני הקבוצה הייתה מה הם הצעדים הבאים.

  • משתתף אחד ציין כי האו"ם כבר הניח את אבן הפינה. בסוף 2003, ועדה של אונסקו ציינה ששתיים מהחלטותיה זכו לתמיכה עזה הן מנציגים ישראלים והן מנציגים פלשתינאים.
  • המשתתפים של אונסקו "חזרו על תמיכתם ביוזמה שנקט המזכ"ל להכנת תוכנית פעולה מקיפה להגנה על העיר העתיקה של ירושלים (אל קודס). הם הזמינו אותו לשלוח מוקדם ככל האפשר, בשיתוף פעולה עם הצדדים הנוגעים בדבר, משלחת טכנית שתקים בתוך שנה ועדת מומחים 'אשר תיטול עליה את המשימה להציע, על בסיס מדעי וטכני בלבד, קווים מנחים לתוכנית פעולה זאת'."
  • מספר משתתפים טענו כי כל קבוצה – נוצרים, יהודים ומוסלמים – צריכה לקבל גבולות מוחלטים בעיר העתיקה בהתבסס על ההיסטוריה והמסורת שלה.
  • משתתפים אחרים התמקדו בסוגיות ממשל: תת-קבוצה אחת הציעה שלעיר יהיו חוקה וממשל נציגים נבחרים, שיכלול את שלוש הדתות. אולם הממשל יכלול גם נציג מטעם האו"ם, בעל זכות הצבעה כפולה, והוא ישתתף בממשל במשך חמש שנים או עד שניתן יהיה להשיג נורמליזציה בלא האו"ם.
  • מאבק מר נוסף: חלק מן הנציגים חשבו שהר הבית צריך להיות "איזור פתוח" שאינו נתון לריבונות כלשהי; אחרים אמרו שרעיון העיר הפתוחה לא יצלח בגלל בעיות אבטחה, מכס וכולי. הם טענו שהאו"ם לא הצליח ב-1947 לכפות את תוכניתו לבינאום ירושלים, ולא סביר שתוכנית כזאת תצליח היום. זה רעיון שזמנו הגיע – וכבר עבר.
  •  לבסוף, היו שאמרו שהם אינם רוצים שהאו"ם יהיה מעורב בסוגייה כל וכלל, אבל הציעו להקים ארגון בינלאומי אחר, ייעודי למטרות אלה, על מנת לקבוע יעדים ברורים תוך התחשבות במשתתפים; הארגון יקבל סמכות ברורה להוציא לפועל את החלטות המשא ומתן ולהפוך אותן לעובדות מוגמרות.

כאשר הוויכוחים נדמו אינסופיים וההסכמה הייתה רחוקה כתמיד, האפיפיור לקח את הקבוצה להתפלל במקומות הקדושים, באוהל יזכור ביד ושם בירושלים, ובקברי פלשתינאים, וביקש ממנהיגי הדתות להתפלל למען מחילה על אלימות, למען חוכמה, למען ניצוץ של מנהיגות, ולמען התובנה הדרושה לרקום תוכנית. הרגע היה נוגע ללב, והיווה זרז לתהליך. נוסחה טיוטת תוכנית והמנהיגים נדרו לשמור על קשר ולעמול למען השלום בהנחיית אלוהיהם.

הדו"ח שחיברו "מנהיגי דת למען השלום" בפגישתם הוגש למזכ"ל האו"ם. בדו"ח מבקשים המנהיגים מן העצרת הכללית של האו"ם לקבל החלטה שתכריז על ירושלים כעיר פתוחה מתוך תכנון חדש, ומממשלותיהן של המדינות הנוגעות בדבר הם מבקשים לתמוך בתוכנית באמצעות החקיקה הנדרשת. תפקיד האו"ם ייקַבע בקובץ החלטות של העצרת הכללית של האו"ם ומועצת הבטחון שלו. על פי תוכנית זאת, ראש ירושלים ייבחר מדי שש שנים על ידי העצרת הכללית, ואף פלג לא יקבל שליטה למשך יותר מכהונה אחת ברציפות. הטרור באיזור ימוגר ביד קשה.

פירסום המלצות ועידת מד"ש זכו לתמיכה ציבורית נרחבת ויצרו כמה מובלעות של התנגדות ורטינות בסגנון "בוגדים" וגרוע מכך, אבל היה ברור שמשקלם של רגשות הציבור התחיל לעורר תנופה חסרת תקדים לקראת שלום. אפילו הפלגים הקיצונים ביותר הרגישו איך האדמה רועדת תחתיהם; רצון האלוהים הוגדר עתה מחדש.

מנהיגי דת בכל רחבי העולם דנו בהשלכות האפשריות של מד"ש. הם אמנם לא ניסחו זאת ישירות, אבל המולות, השייח'ים והרבנים האורתודוכסים במזרח התיכון התמודדו עם סוגייה מרכזית: שימור כוחם וכבודם.

למולות היו טיעונים חדשים. מאמינים מוסלמים אמרו זה מכבר כי פלשתין כולה ניתנה מידי אללה למוסלמים. אולם על פי כתבי הקודש שלהם-עצמם, ליהודים יש זכות להיות במזרח התיכון לא פחות מאשר למוסלמים. הרי הקוראן הקדוש מספר על הארץ המובטחת ליהודים. נאמר בו כי אלוהים הבטיח את ארץ הקודש למשה ולבני עמו ביציאת מצרים (הקוראן ה' כ-כ"א), ולכן המוסלמים אינם יכולים לפטור מעליהם כלאחר יד את מושג הארץ המובטחת. המוסלמים צריכים לפתח שיטות שימשכו את היהודים לחזור באופן שאיננו מאיים על הערבים או על המוסלמים. תארו לעצמכם שמצרים, סוריה, לבנון, עיראק וירדן יוכלו לפתח מדיניות ותנאים שיאמרו:

נקדם בברכה כל יהודי שרוצה לבוא לחלק זה של העולם, שהוא חלק מהארץ המובטחת, לבוא ולחיות בה, ניתן לכם אזרחות; אם תרצו לקנות בית, לקנות אדמה – בבקשה; אם תרצו שקרובי משפחתכם יבואו לחיות או לבקר, בבקשה; עבדו כרצונכם, חיו בקהילה שלכם, בנו לכם בית כנסת, קבעו חוקים משלכם לניהול המשפחה וחיי הקהילה שלכם. אבל אל תאיימו בזהות לאומית. ובואו לכל חלק, בואו לסוריה, בואו למצרים, בואו לעיראק, ובואו לירדן, לכל מקום שאתם מאמינים שהוא הארץ המובטחת.

פתרון שכזה יתבסס על הבנה דתית של הבטחות אלוהים ליהודים ולמוסלמים כאחד. והוא הוסיף: מבלי כוונת ציניות, בתמורה להצהרתנו,אפשר לצפות מן היהודים להודאה זהה בזכותם של העקורים מבינינו לשוב לבתיהם.

מהומה. תוהו ובוהו. אנשי דת מוסלמים אחרים פירשו את כתבי הקודש בפירושים משלהם, אולם אף פירוש שהוא לא יכול היה להעלים את פסוקים כ-כ"א בסורה החמישית בקוראן, שהיו ברורים דיים ולא ניתן היה למצוא צידוק להתעלמות מהם. היה צורך להכריז על הטרור כעל פשע דתי. איום בפאתווה על המתנגדים עזר לשים קץ לפיגועי ההתאבדות. היו קיצונים שאמרו שהם ימשיכו בפיגועים, שהאלימות מביאה תוצאות, שאפשר לקרוא ולפרש את הקוראן הקדוש בדרכים שונות, אבל הפּוּר כבר הוטל והשלום הלך וצבר תאוצה.

בישראל, רבנים חרדים שהנהיגו את הימין הקיצוני עמדו מול שוקת שבורה. המוסלמים, בכך שסיפקו בסיס דתי לקיומם של היהודים באיזור, שחקו בהינף יד את עוצמתו הפוליטית של הימין הקיצוני הישראלי. שח, אולי שחמט. הרבנים פרסמו את ההצהרה הבאה:

היהודים מסכימים כי הגשמת ההבטחה האלוהית איננה מחייבת לגזול מאחרים את בתיהם; ואם המוסלמים והערבים מכירים בקשר העז והכן של יהודים לארץ המובטחת ועושים מאמץ רציני לאפשר את קיומה של הבטחה זאת… אנחנו מצטרפים לחתירה ל"שלום עמוק", לא שלום שטחי שכבר הופר, הושפל והוכתם במשך 55 שנה. אנו נשבעים להרחיב את המושג היהודי של קדושת הבית לאחרים ולעזור ליצור עתיד שבו הבתים – כל הבתים – יהיו קדושים ובטוחים.

הרעיון שנולד בניו זילנד בקרב מנהיגים דתיים הפך למציאות פוליטית: פעולות הנקם וההרס נפסקו. מנהיגי דת דחקו להפסיק את החיסולים, והם נפסקו.

הקנאים לא נכנעו מיד. מצד אחד: "נעשה פיגועים עד שישראל תתמוטט." ומצד שני: "נגיב בכל כוחנו – פעם היינו חלשים ואיבדנו שישה מיליונים." ואולם בסיס הכוח של הקיצונים נשחק באיטיות ככל שהתברר שהתמיכה נעלמת, והם איבדו בהדרגה רלוונטיות. בישראל ובמדינת פלשתין העתידית, האיצה תנועת החילון.

על רקע השיפור בתנאים (פירוק גדר ההפרדה, רשת חברתית מעשית עבור הפלשתינאים, סיום מעשי ההרג), השתנה חינוכם של המוסלמים הצעירים. בתי הספר שבעבר חינכו לשינאה ליהודים הלכו והתמתנו, ואימצו גישה שאמנם לא הייתה סובלנות נלהבת, אבל לפחות הייתה בה קבלה של אי התערבות – צעד ראשון סביר למתונים משני הצדדים. ספרי הלימוד שגינו את ישראל סולקו; במקומם הופיעו ספרים שחינכו לסובלנות והציגו את המאפיינים החיוביים של פעולת הדתות השונות באיזור. התוכנית, שכונתה תוכנית קורדובה, הושקה על ידי שלוש מדינות ערביות (כולל סוריה ומצרים) והתבססה על שיתוף הפעולה המוצלח של שלוש הדתות בתור הזהב של ספרד במאה העשירית ללימוד סובלנות, שיתוף פעולה וערכים של עולם של שלום, שכולם מרוויחים בו. תוכניות חילופי-סגל הורחבו וסיפקו חינוך למורים בסביבות חדשות – ישראלים באוניברסיטאות ערביות, ערבים בישראל. הוקמו בתי ספר באיזור שלימדו ילדים ערבים וישראלים יחדיו. המעבר משנאה לסובלנות לא יכול להיות מיידי, אבל הוא התחיל בתקווה שדור חדש יתמודד טוב יותר מקודמו וישא את חזון השלום לבגרות.

בעקבות הקמת מד"ש, משלחת האו"ם, הפחתת החינוך לאלימות, הקבלה של רעיון הנוכחות היהודית במזרח התיכון על ידי מוסלמים רבים, קץ פיגועי ההתאבדות ופעולות התגמול עליהם, והתמתנות החינוך שהסית במקום להרגיע, נותר רק לחזק את השלום המתוח שהתקיים בין הצדדים.

כיוון שהאלימות משני הצדדים כמעט תמה, אמון הדדי שברירי נבנה מלמטה למעלה דרך מאות אלפי פרויקטים ויוזמות עסקיות שבהם לקחו חלק מוסלמים וישראלים כאחד. הפרויקטים היו גדולים וקטנים (החל מקואופרטיבים חקלאיים ועד חנויות בבעלות משותפת), מקומיים וארציים (החל מבתי ספר חדשים שהיו פתוחים לכל התלמידים ועד להגבלות יבוא ויצוא מופחתות בין ישראל למדינות ערב). והודות לרוח האמון ההדדי המשופרת הזאת, היוזמות צמחו במספרן ובחשיבותן, הפיתוח הכלכלי הואץ, מקומות העבודה התרבו, האבטלה הצטמצמה; במפגן מופלא של משוב חברתי, השגשוג הטרי הוליד אמון הדדי רב יותר ושיתוף פעולה רב יותר. נוצרה נורמליזציה ביציאות ובכניסות לישראל, שדרשו כעת בקרת דרכונים וויזות בלבד. הוקם איזור סחר חופשי דמוי נפט"א הצפון אמריקאי (שכלל את ישראל, פלשתין, לבנון, סוריה וירדן), אשר שיפר את כושר ההתחרות של האיזור בכלכלה העולמית, הפחית את התלות במעצמות חיצוניות ועזר לפתח את הכלכלות המקומיות. בנוסף, "קהילות חוץ" המורכבות מיהודים ומערבים שנולדו באותן מדינות כוננו ביניהן קשרים פונקציונליים שמטרתם להפוך את המזרח התיכון הכולל הזה למציאות. באמצעות השקעות, מנהיגות ולחץ, הפכו "קהילות החוץ" לכוח רב עוצמה שקידם את התהליך – לתועלת מדינותיהם ולתועלתם של העסקים, הכלכלות והעמים שבמדינות אלה.

משקיפים חיצונים התפעלו מן האופן שבו הצורך בעובדים מחק את מגבלות המ
בר שהיו קיימות קודם לכן. הדבר אפשרי אך ורק כאשר קיצם של פיגועי ההתאבדות ופעולות התגמול הוא עובדה מבוססת, אמרו. לפני שנים מספר, מישהו אמר, "אם יושם קץ לפיגועי ההתאבדות ולפעולות התגמול, הכל אפשרי." הוא צדק.

פרויקט משותף במימון סוכנויות סיוע נוצריות בינלאומיות, אילי נפט ערבים ויהודים מרחבי העולם תרם לא רק למיגור העוני באיזור אלא גם לצמיחת ההבנה הדתית והתרבותית.

כמו כן, הוקמה קרן ישראלית-פלשתינית משותפת לפיצויים; הקרן העניקה פיצוי כספי לקורבנות עינויים ומעצרים ולמשפחותיהם של אנשים שנהרגו על ידי צבא וטרוריסטים משני הצדדים. לא היה טעם לקוות שכל האלימות תיפסק כבלחיצת כפתור; אפילו בסביבה השלווה ביותר יש אנשים אלימים. וכך היה גם במזרח התיכון. אבל עכשיו אומות ועמיהן הוקיעו מעשים מבודדים והגדירו אותם כפעולות בלתי אנושיות המנוגדות לדת.

בשנה של שיתוף פעולה כלכלי הולך וגובר, מונתה ועדה ישראלית-פלשתינית לבחינה מחדש של שאלת הפליטים. הוועדה נשאה ונתנה על הסכם שיקבע כמה פלשתינאים יוכלו לממש את זכות השיבה לישראל וכמה ישראלים יוכלו להמשיך להתגורר באיזורים הפלשתינים. ישראל טענה שהמגבלה על מספר המהגרים אינה שונה בעצם מכל הגבלת הגירה שקובעת כל מדינה אחת. תגובתם של הפלשתינאים הייתה כי המגבלות הישראליות מרחיקות אנשים ממקומות הולדתם וממשפחותיהם. ברור היה שהישראלים חוששים שבשל המהגרים (הפלשתינאים כינו אותם "חוזרים למולדת"), ייווצר רוב ערבי בחברה הדמוקרטית שלהם. לא היה ספק שהסוגייה עלולה להכשיל את התהליך, אבל בסופו של דבר הושגה פשרה: מגבלת המספר מבוססת על נתוני מִפקד תושבים המציין מה מוצאו של אדם, ולזכות ההצבעה בישראל זכאים רק אנשים שחיו בה למעלה משבע שנים. בנוסף, אם תוקם מדינה פלשתינית, המתיישבים הישראלים באיזורים הפלשתינים והפלשתינאים הגרים בישראל יוכלו לקבל אזרחות כפולה.

פוליטיקאים בעידן שאחרי ערפאת ושרון צייתו לאוכלוסיותיהם הקולניות. ישראל העלתה הצעה היסטורית באו"ם, שהייתה מבוססת על דיונים ותרומות של בוחרים ישראלים ופלשתינאים. אמנם שררה ספקנות לגבי הפנייה לאו"ם על מנת שיהיה צד בעניין , אבל למעשה לא היה כל מקום אחר שניתן היה להעלות בו הצעה זאת. ההצעה נסמכה על עסקת החליפין שבין הצורך הישראלי בבטחון לבין הצורך הפלשתינאי במדינה קבועה. ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה מאז 1967, לסגור התנחלויות רלוונטיות, ולמסור את השטחים האלה למדינת פלשתין החדשה. המתיישבים הישראלים באיזורים האלה יקבלו אזרחות כפולה. ההצעה קראה להכרה חופשית ופתוחה במדינת ישראל העצמאית מצד כל מדינות ערב, לרבות הכרה בזכותה הריבונית להתקיים לנצח. מן הצד הפלשתיני, ההמלצה הגדירה בבירור את גבולותיה של המדינה המוצעת החדשה (שהיו זהים פחות אותו יותר לגבולות שנקבעו בהסכם ג'נווה). כיוון שהפלשתינאים השתתפו בהגדרת ההחלטה, ברור היה שהגבול המוצע יהיה מקובל עליהם. ההחלטה קראה גם לאכיפה על ידי האו"ם (עניין שהיה שנוי במחלוקת עזה) והגדירה סנקציות ועונשים על הפרת תנאי ההחלטה. באופן חסר תקדים, שעם זאת אולי רימז על דפוס לעתיד, אושרה ההחלטה במשאל עם; אישורו בדרך זאת סייע להבטיח שכאשר ההסכם יתקבל על ידי האו"ם, הוא יזכה לתמיכת האזרחים במדינות המעורבות.

קיצונים משני המחנות ניסו להכשיל את משאל העם ואת ההסכם ולטעת באנשים פחד באמצעות מעשי זוועה שונים. אבל מעשיהם רק הגבירו את התיעוב שהציבור חש כלפי הקיצוניות , ובמשאל העם אישר הציבור את ההחלטה ברוב מכריע.

הודות לשגשוג הכלכלי, לתהליך השלום המוצלח ולתרבות הפוליטית הצומחת, הן פלשתין והן ישראל הפכו לאיים של דמוקרטיה ושפע. ההשפעות המיטיבות שקרנו מהן עודדו שינויים פוליטיים עמוקים במזרח התיכון. המצב בלבנון התייצב במידה רבה הודות לחזרתם של פליטים פלשתינאים לפלשתין ולישראל ולפירוק מיליציות כמו החיזבאללה. מוסלמים ונוצרים בלבנון הלכו בדרכי הפלשתינאים ואישרו את הסכם השלום; לבנון חזרה להיות מדינה משגשגת כבעבר.

והמולות, השייח'ים והרבנים שהירהרו באירועים מאז ועידת מד"ש אמרו שזהו הגורל שקבע אלוהים. כל השאר הוא פרטים. אינשאללה.

תרחישי שלום במזרח התיכון – בעיני חוזים שוחרי טוב

בימים אלה נעשות הכנות להקמת "המוקד הישראלי" של "פרויקט המילניום" – פרויקט העוסק במחקרים על עתידים אפשריים של עולמנו, והמנוהל ע"י המועצה האמריקנית למען אוניברסיטת האו"ם. "מוקדים" דומים של הפרויקט קיימים היום בלמעלה מ-20 מדינות ברחבי העולם.  הפרויקט מפרסם מדי שנה דוח מקיף ביותר על "מצב העתיד" של העולם (מעל 3000 עמודים על תקליטור).

לפני כשנתיים פרסם "פרויקט המילניום" 3 תרחישים של השגת שלום באזורנו. התרחישים נכתבו ע"י ראשי הפרויקט וזאת בעקבות שאלונים שהופצו לפני כן למספר מומחים שתרמו מרעיונותיהם, בין היתר אנשים מישראל וממדינות ערב.

בעיניים ישראליות התרחישים (או חלקם, לפחות) ייראו בוודאי כנאיביים למדי, בלשון המעטה, מה גם שחלק מהפרטים הכלולים בהם ככל הנראה כבר אינם רלוונטיים לאור המציאות המשתנה לנגד עינינו. בכל זאת חשבתי שמעניין לקרוא אותם, ולו רק כדי להתרשם איך הסכסוך העקוב מדם שבו אנו מצויים, והאפשרויות ליישבו,  נראה בעיניים זרות.

הפעם אני מביא כאן את המבוא לפרויקט התרחישים ואת התרחיש הראשון – "מפעל מים".

שני התרחישים הנוספים יפורסמו בעוד ימים אחדים.

התרחישים תורגמו מאנגלית ע"י ענבל שגיב-נקדימון

 

 

מבוא: המזרח התיכון זקוק לסיפור חדש.

הסיפור הישן דומה ל"נשיכת ידיים", משחק לשניים שמשחקים במזרח התיכון. כל אחד מן השניים שם את ידו בפיו של האחר. שניהם נושכים בכוח עד שמישהו נכנע. "תן לי צדק, אחרת אנשך חזק יותר!" "תן לי שלום, אחרת אנשך חזק יותר."
פרויקט המילניום של המועצה האמריקנית למען אוניברסיטת האו"ם מציג שלושה תרחישים נורמטיביים, שלושה סיפורים חדשים עבור המזרח התיכון, המיועדים להמריץ דיונים חדשים ופעולות חדשות למען השלום ולהיות מקור להם.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא מהסוגיות העולמיות הנחקרות ביותר והשנויות ביותר במחלוקת. באופן מפתיע, אין שום תרחישי שלום מתקבלים על הדעת, אובייקטיביים, המבוססים על מחקר מעמיק – במילים אחרות, לא מסגרות, יעדים, ניתוחים, הצעות, הכרזות, הסכמים, חוזים או מפות דרכים, אלא תרחישים: סיפורים בעלי קשרים סיבתיים המחברים את העתיד וההווה כמו בתסריט קולנועי. קל לדמיין תרחישים רבים המתארים דרכים חלופיות להמשך הסכסוך הנוכחי. אבל מה שדרוש הוא מערך תרחישי שלום חלופיים, שנוצרו על ידי משתתפים בעלי השקפות מגוונות. כך ניתן לארוג רעיונות רבים אלה באלה וליצור סיפור שיראה כיצד יכולה להתפתח באיזור תרבות של שלום. סניף קהיר של פרויקט המילניום, באוניברסיטת קהיר במצרים, הציע למלא את החלל הזה תוך שימוש בגישה עתידנית של "חיזוי לאחור" על הבעיה: נתאר לעצמנו שהשלום הוא עובדה קיימת, ואז נביט לאחור ונראה איך הגענו אליו.
תרחישי השלום הנורמטיביים המוצגים כאן נוצרו בתהליך ייחודי. סדרה של סקירות מסמכים וראיונות זיהתה שבעה תנאים הנדרשים על ידי כל הצדדים בטרם יהיה שלום. הסקירה גם מצאה מערך פעולות שיעזרו לכונן כל תנאי מוקדם. צוות בינלאומי של כמה מאות משתתפים התבקש לדרג את חשיבותה של כל פעולה להשגת התנאי המוקדם, את הסבירות לכך שהפעולה תוכל להתרחש, ואת האפשרות לכך שהיא תגרום לתוצאה בלתי רצויה ואפילו תחמיר את מצב העניינים. פעולות נוספות נאספו גם הן ודורגו לאחר מכן בשאלון שהופץ בסיבוב שני. התוצאות שימשו לכתיבת טיוטות של תרחישי שלום חלופיים והוגשו בסיבוב שלישי לצוות לבחינה ביקורתית. בשלב האחרון נערכו הטיוטות בהתבסס על התוצאות, והנוסח הסופי שלהן מוצג כאן. את פרטי התהליך והתוצאות ניתן לראות בפרק 4 של התקליטור המצורף לספר "מצב העתיד 2004".  

תרחיש 1. מפעל מים
עכשיו, משנראה שהושג סוף סוף שלום במזרח התיכון, כולם זוקפים לזכותם את ההצלחה. ההיסטוריונים יתעדו סיבות רבות, אבל רובם מסכימים כיום כי תקווה חדשה התחילה לצמוח באיזור כאשר הגברת הראשונה של מצרים הגיבה למשבר המים ההולך ומחריף בכך שהזמינה את תוכנית האו"ם בתחום איכות הסביבה (UNEP), את תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) ואת הקוורטט (הקהילה האירופית, ארצות הברית, רוסיה והאו"ם) להיות משתתפות בכירות בוועידה לחקר בעיית המים במזרח התיכון.
כיוון שהמנהיגות הקודמת בישראל הצהירה שלא תבצע אף צעד משמעותי ממפת הדרכים של הקוורטט בטרם ייפסקו ההתקפות על ישראלים, וכיוון שהפלשתינאים הלוחמניים יותר אמרו שלא יפסיקו את פעולותיהם בטרם תיסוג ישראל מן השטחים הכבושים, הברירה היחידה הייתה למצוא גישה אחרת.
ועידת המים במזרח התיכון חרגה בדיוניה מהסכמי המים שנחתמו באמצע שנות התשעים של המאה העשרים בין ישראל ואש"ף, וסיכמה לנהל סדרת משאים ומתנים על המים באיזור במימון הקוורטט, ובראשות שליח של האו"ם שימונה על ידי מזכירו הכללי. סוכם שהוועידה תכלול משלחות מישראל, ירדן, הרשות הפלשתינית, ערב הסעודית, מצרים, סוריה, טורקיה ולבנון, בנוסף לקוורטט ולמשקיפים, ותצא מתוך הנחת היסוד לפיה בלא פעולות הַתְפָּלָה בקנה מידה נרחב, אין מנוס ממחסור-מים איזורי; השיחות חייבות להתמקד לא רק בחלוקה מחדש של מקורות נוכחיים, שלא יתקיימו לעד, אלא בהגדלת אספקת המים הכוללת. הנציג האמריקאי הדגיש עובדה זאת לאורך הוועידה, ואמר שהסכמי חלוקת מים לבדם לא יובילו לשלום, אפילו אם ארצות הברית תסכים לשמש כבוררת בעניין הפרתם. יצירת כמות נוספת של מים הייתה המפתח לכינון אמון.
אחרים האמינו שקו פרשת המים האמיתי שהוביל לשלום היה מותו של ערפאת והתפטרותו של שרון, אשר סללו את הדרך להקמת ארגון "שבעה העקרונות" לתיאום המערך המורכב להפליא של הסכמים, פרויקטים, משלחות מחקר, תאגידים משותפים ופיקוח של "הקרן לפרויקטים משותפים במחקר מתוך שיתוף פעולה" שהתפתח במשך השנים. שיחות חשאיות בין פלגים מתונים משני הצדדים יצרו את הסכמי ז'נווה, אשר הובילו בתורם לשיחות חשאיות נוספות בתמיכת הקוורטט, שבהן נוסחו תנאי שבעה העקרונות – על שם שבעה התנאים לשלום: גבולות בטוחים לישראל, כינון מדינה פלשתינית בת קיימא ועצמאית, יישוב שאלת ירושלים, קץ לאלימות משני הצדדים ומאמץ לכונן אמון, פיתוח חברתי וכלכלי, השכלה ופתרון מעמד הפליטים הפלשתינאים.
ואילו אחרים טענו שכל זה לא היה מתאפשר בלי משא ומתן חשאי בין הקיצונים דווקא. שוויץ, שסיפקה אכסניה טובה לאותן פגישות חשאיות בין מתונים אשר הובילו להסכמי ז'נווה, קידמה בברכה גם את הפגישות בין הקיצונים, אשר הגיעו אל שולחן המשא ומתן בדרך עוקפת.
הכל התחיל בעיראק. מוסלמים סונים לא רצו שעיראק תהפוך להיות הרפובליקה האיסלאמית השיעית השנייה, ולכן נציגי הארגון הבינלאומי של האחים המוסלמים הסונים פנו לראש המנהל האזרחי של ארה"ב בעיראק והציעו שיתוף פעולה, ובכללו מאמצים לפתרון הסכסו
הישראלי-פלשתיני. ארצות הברית נאלצה לשים דגש רב יותר על דמוקרטיזציה של עיראק מאשר על ניהולה הצבאי, ונאלצה להימנע מחלוקת עיראק לקנטונים כמו-שוויצריים, שהיו מעניקים לשיעים יתרון.
כיוון שהקיצונים הסונים העדיפו שלום עם ישראל ודמוקרטיזציה בעיראק על פני מפלצת שיעית איראנית-עיראקית, הם הסכימו להיפגש בחשאי עם קיצונים ישראלים. ארצות הברית ושוויץ עמדו על כך שנקודת הסיום של השיחות בין המתונים בהסכמי ז'נווה תהיה נקודת המוצא של השיחות בין הקיצונים; התעקשותן עיכבה את תחילת השיחות, אבל במבט לאחור הסתבר כי זאת הייתה המסגרת האפשרית היחידה.
ההיסטוריונים יכולים לזקוף לזכות מי שירצו את הזרז העיקרי לשלום, אולם אין ספק שהמשא ומתן על המים סיפק ערוץ צדדי קבוע לקיום התקווה. כיוון שמים הם הצורך האנושי האוניברסלי החשוב ביותר, וכיוון שהמשא ומתן היה ממוקד יותר מאשר המשא ומתן לשלום, הוא עזר לכונן אצל ישראלים ופלשתינים אמון הדדי באפשרות קיומו של השלום. לדוגמה, בזכות המשא ומתן על המים, נבנה מחדש קטע מגדר ההפרדה, שהקיף את אקוויפר ההר המערבי המספק למעלה מחצי מאספקת המים של הפלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית . האמון ההדדי התפשט למשאים ומתנים אחרים באיזור, אבל כאשר אלה נקלעו למבוי סתום, המיקוד במזרח התיכון חזר לפגישות המים על מנת לכונן מחדש את האמון. כאשר הסכמי המים סוכמו, מִנהלת משאבי המים הערבית המאוחדת, הסוכנות לפיתוח בינלאומי, המרכז האיזורי הערבי-ישראלי המשותף לחקר ההתפלה בעומן ותוכנית הפיתוח של האו"ם יישמו במהירות תוכניות מורשות, למשל מערכות סעד לשעת חירום באספקת המים בעזה.
ההצלחה הגדולה הראשונה בהגדלת אספקת המים הייתה ההסכם שהאיץ במידה ניכרת הקמת מפעלי התפלה באוסמוזה הפוכה שנועדו להתמודד עם חוסר מים עתידי. שיתוף הפעולה הראשון בין טכנולוגיה ישראלית וכספי נפט ערביים היה ההתחייבות למימון תעלת ים המלח ומפעל התפלה בים המלח, להתפלת מים שיחולקו שווה בשווה בין ירדן, ישראל ופלשתין. לאחר מכן נחתם הסכם נוסף לבניית מוביל-מים, מערכת השקייה ורשת תעלות מטורקיה לסוריה, לירדן, לפלשתין ולישראל. בזכות פרויקטים אלה ובזכות פרוייקטים אחרים שבאו בעקבותיהם, המים זמינים כיום לכל דורש באמצעות תשתית משותפת לאיזור כולו. הוקמו מוסדות חינוך ערביים-ישראליים משותפים המתמקדים בהידרולוגיה, בהנדסת מים ובמערכות להובלה ולחלוקה של המים המותפלים. הדבר סיפק גם את האמון ההדדי שהיה נחוץ כדי להתחיל להקים צינורות חדשים להובלת נפט מן המפרץ הפרסי לים התיכון; לצינורות הללו יש מוצא אחד בפלשתין ואחד בישראל, והדבר יפחית את התלות בנקודות מוקד במפרץ הפרסי ובים האדום ויתרום לפיתוח כלכלי בפלשתין.
במקביל, רבים מ-4.1 מיליון הפליטים הפלשתינאים הרשומים היו זקוקים נואשות להשכלה. בשל התמוטטות ברית המועצות, גירוש הפלשתינים מארצות ערב במפרץ וסגירת רוב המוסדות של אש"ף אחרי היציאה הכפויה מלבנון ב-1983, דרכם של הפלשתינאים להשכלה תיכונית, בלתי פורמלית וגבוהה כמעט נחסמה. בה בעת, הצטמקות התקציב של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (UNRWA) הקשתה עליה לספק לפליטים שירותים בסיסיים, ועל אחת כמה וכמה חינוך איכותי. הקמת גדר ההפרדה צמצמה עוד יותר את הגישה להשכלה, ולכן נראה שלמידה-מרחוק היא הפתרון הסביר היחיד. בתמיכת האו"ם והקהילה האירופית, הרשות הפלשינית והפזורה הפלשתינית אזרו רצון פוליטי לגיוס תרומות ממדינות ערביות ומאישים ערביים עשירים; תרומות אלה סיפקו את המימון הראשוני ליצירת תוכניות למידה-מרחוק ולהקמת חיל שלום חינוכי שמטרתו לתמוך בלמידה-מרחוק במחנות הפליטים. כאשר תוכניות אלה התחילו להראות סימני הצלחה, כגון תלמידים שקיבלו מלגות לאוניברסיטאות ואחרים שהקימו עסקים מקוונים, ישראל העלתה תרומה להרחבת הפעילות כמחווה של רצון טוב. בתגובה, מדינות ערב תרמו גם הן.
אל-קודס, האוניברסיטה הפתוחה של פלשתין והאוניברסיטה הפתוחה הישראלית יישמו את תוכנית הלמידה-מרחוק הלא רשמית במשותף, בסיוע מספר ארגונים לא ממשלתיים ואונסקו; שלושת הגופים גייסו מחנכים ידועי-שם וסיפקו תוכניות למידה-מרחוק חדשות ששמו דגש על כבוד ותקווה לעתיד. הלמידה-מרחוק הגיעה למספר רב יותר של נשים ולימדה את הדור הבא מהו ערכה של חתירה אישית להצלחה, כיוון שהלימוד נעשה מתוך מוטיבציה עצמית ובקצב האישי. פעילויות משותפות של למידה-מרחוק בין פלשתינאים וישראלים שברו סטריאוטיפים, הפיחו בטחון שדי היה בו כדי לארגן כמה פגישות פנים אל פנים, והגבירו את המחוייבות והיכולת להשיג שלום באיזור.
התפתחויות אלה הולידו את מצעד השלום הגדול, שאירגנו קבוצות נוער. חלק ממנהיגי הנוער צמח בכיתות הלמידה-מרחוק; אחרים היו בוגרים של פרויקט ילדי השלום שהפגיש בחשאי בני נוער משני הצדדים במהלך השנים. ארגוני הנוער קראו למנהיגים הפוליטיים משני הצדדים לשים קץ לפעולות האיבה ולחתום על הסכמי השלום, אותם הסכמים אשר חלק ממנהיגי "הדור הבא" יישמו בשלב מאוחר יותר במסגרת תפקידיהם כעובדי ציבור בממשלות פלשתין וישראל.
בשעה שרשתות אל-ג'זירה, CNN ו-BBC סיקרו את מצעד השלום הגדול, נשיא קטוּן הדהים את מועצת הביטחון של האו"ם במושב סגור כאשר הציג פתרון מן התחום הרפואי: "אסטרטגיות דיפלומטיות, צבאיות, פוליטיות וכלכליות ליצירת שלום במזרח התיכון העלו חרס. הגיע הזמן לנקוט בגישת בריאות הציבור," אמר. "בכל המדינות קיימים הליכים המאפשרים לאשפז בכפייה חו
לי נפש המהווים סכנה לעצמם ו/או לאחרים, ולתת להם סמי הרגעה. אם הדבר נכון לגבי אדם אחד, מדוע לא לגבי שניים? ואם הוא נכון לגבי שני אנשים, מדוע לא לגבי רבים?" חברי מועצת הביטחון לא הבינו לאן חותר הנשיא. הוא המשיך, "ברור שרוב המזרח התיכון חולה נפש; לכן, אני מציע שמועצת הביטחון תסמיך כוח של האו"ם לפזר סמי הרגעה במערכות האוויר והמים של הצדדים המסוכסכים עד שיושג שלום."
איש לא ידע מה לומר? הוא רציני? השתיקה במועצת הביטחון הפכה בלתי נסבלת. בסופו של דבר נשיא קטון אמר: "אתם יודעים שאני צודק ואתם יודעים שזה לא יקרה. אז אני מציע במקום זאת שכוח שמירת שלום של האו"ם יצויד בקליעי הרדמה, בקצף דביק ובכלי נשק לא קטלניים אחרים וייתפרש באיזורי סכסוך או סכסוך אפשרי." הנשיא שלף דף נייר וקרא: "משימותיו של כוח או"ם זה הן כדלקמן:
§ לאכוף את החלטת העצרת הכללית של האו"ם שהגדירה בבירור את הגבולות.
§ לפקח על הנסיגה הישראלית מכל השטחים שכבשה מאז 1967.
§ להגן על עורכי המשאלים של הקוורטט, שיבדקו את השקפות הישראלים והפלשתינים לגבי הגבולות המוצעים על מנת שההסכמים ישרדו שינויי משטר העשויים להתחולל בישראל ובפלשתין.
§ לכפות את הסכם הזכויות הדתיות המבטיח גישה למקומות הקדושים בירושלים לבני כל הדתות.

מועצת הביטחון של האו"ם אישרה את ההמלצות. בתוך שבועות ספורים מרגע הגעתו של כוח שמירת השלום של האו"ם, הורחבו פעולות ארגון שבעה העקרונות, כל מדינות ערב הכירו רשמית בישראל כמדינה עצמאית, והעצרת הכללית של האו"ם קידמה בברכה את פלשתין כמדינה חברה. קיצונים בשני צידי השיחות החשאיות בשוויץ התעקשו שיש לכונן תהליך ציבורי כלשהו אשר "יעמיד דברים על דיוקם", והארכיבישוף טוטו גויס בעזרת שבעה העקרונות לעזור בהקמת ועדת אמת ופיוס. הוועדה תפסה את מקומם של הרחובות כזירה לקיום דיונים סוערים רבים. ובדומה למשא ומתן על המים, הפכה הוועדה לגורם ממתן שהפחית את האלימות והתמקד בסוגיות של צדק. בכל רחבי האיזור נערכו "פגישות קהילתיות" שמטרתן לדון בתפקיד האו"ם. המשלחת הישראלית בשיחות המו"מ בין הקיצונים פתרה את בעיית ההתנגדות הישראלית לכוחות השלום של האו"ם, בכך שהגיעה להסכם לפיו מפקד כוחות האו"ם יהיה אמריקאי.
עוד בטרם השלמת ההסכמים הפוליטיים הללו, משרד המתאם המיוחד של האו"ם, UNSCO, הפגיש את מנהיגי המועצות המקומיות הנבחרות הפלשתינאיות כדי לגבש תהליך מקיף לפיתוח חברתי וכלכלי אשר יכלול תוכניות לפיתוח מקומי בשטחים הפלשתינים בשיתוף הקהילות על פי מודל של עזרה עצמית. אנשים התחילו לקבל עליהם אחריות לפיתוח קהילותיהם, תוך בקשת סיוע טכני וכלכלי מבחוץ.
אונסקו, בשיתוף הרשות הפלשתינית ושבעה העקרונות, סייעו בגיוס סיוע חיצוני לתהליך פיתוח זה באמצעות כינוס נציגים מסוכנויות בינלאומיות שונות (הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, הקהילה האירופית, הסוכנות לפיתוח בינלאומי, תוכנית הפיתוח של האו"ם וארגונים לא ממשלתיים מרחבי העולם) ומוועדות התיאום המקומיות המייצגות את ועדת הקישור לצורך העניין, את ועדת תיאום הסיוע המקומית ומספר ארגונים לא ממשלתיים פלשתינים. מנהיגי עסקים ודת נכללו גם הם. מנהיגים פלשתינים חדשים שצמחו מדיאלוגים בין-דתיים ומן המשא ומתן על המים עוררו יחס של כבוד אצל מקביליהם הישראלים, והדבר איפשר שיתוף פעולה ביניהם.
מועצות מקומיות נבחרות פלשתיניות קיבלו הכשרה משרוּכּ (הפרויקט השיתופי המקומי לתכנון ופיתוח) בדרבּוּן קבוצות מקומיות של אנשים, כדי להקל עליהם לאמוד את משאביהם ולתכנן את עתידם. בעזרת ההנחייה שסיפקה אונסקו, גישת העזרה העצמית משכה משאבים ואנשי מקצוע. צעירים פלשתינים חזרו מארצות הברית, מבריטניה, מצרפת ומקנדה והניעו תוכניות עממיות של נוער פלשתיני במימונם של מיליונרים ערבים מארצות הברית ומארצות ערב; מיליונרים אלה הכירו ביתרונות הטמונים בקיום מפגשים פנים אל פנים בין צעירים ישראלים שנחשפו במידה מלאה לעקרונות דמוקרטיים ולעידן המידע ישירות לבין בני גילם הפלשתינים . תוכנית ההשתתפות והעזרה העצמית ותוכנית הלמידה-מרחוק פעלו במקביל והשלימו זו את זו, וחיל השלום לחינוך ומתנדבי העזרה העצמית עבדו יחדיו.
ככל שגברה הפופולאריות של תהליכי התכנון בהשתתפות מקומית , התחברו תוצאותיהם לתהליך קבלת ההחלטות באשר לתקציבי הפיתוח של הרשות הפלשתינית ושבעה העקרונות. כאשר צעירים פלשתינים התחילו לראות תוצאות, גדלה אמונתם בעתיד; דבר זה בתורו מיקד את האנרגיה שלהם בפיתוח קהילותיהם. כתוצאה מכך, קבוצות מיליציה איסלאמיות מצאו פחות מתנדבים. מנהיגים מקומיים טבעיים צמחו לכל אורך התהליך בכל קהילה. מנהיגים אלה הזינו את התפתחות הממשל הנבחר בהתבסס על עקרונות כלכליים ליברליים. שיג ושיח קבוע בין פלשתינאים לבין פקידי ממשל הביא את הממשלה לתת דין וחשבון גלוי יותר לאזרחיה וסיפק מנגנון בניית אמון, שהיה חיוני להתפתחותה ההדרגתית של תרבות דמוקרטית.
הנושא הקשה ביותר פרט לזכות השיבה היה הריבונות על ירושלים. הצעות להכריז על ירושלים כעל עיר בינלאומית, לכונן נאמנות של האו"ם ואפילו ליצור הסדרי שיתוף-זמן נידונו כולן. בסופו של דבר התברר כי ישראל תסכים לחזור לגבולות 1967, כולל בתוך ירושלים, והפלשתינאים יסכימו לוותר על זכות השיבה לישראל, פרט למקרים הומניטאריים מיוחדים. לכל הפליטים ניתנה הזכות לחזור לאומה החדשה, פלשתין. הכול הסכימו שתוכנית להתחלקות באתרים הקדושים בדרכי נועם חיי
ת להבטיח גישה חופשית לאיזורים, אלה שתכיר בזכויות הדתיות של כל המאמינים.
אבל כוחות שלום של האו"ם התחילו לפקח בהצלחה על ההסדרים רק כאשר תהליך ייחודי יצר הסכם שיתוף-בזמן באתרים הקדושים. הוצעה "מטריצת מועדים ומקומות" ראשונית, אשר בסופו של דבר זיהתה את "חלונות הזמן" האפשריים והמקומות הקדושים. במטריצה צויינו שעות היום שבהן המקומות עם הביקוש הגדול ביותר עלו בקנה אחד עם תקופות הביקוש הגבוה ביותר. קבוצות שרצו גישה בצירופי תאריך ומיקום שונים במטריצה קיבלו אפשרות לדרג את העדפותיהן מן העדיפות הגבוהה לנמוכה ביותר. כל קבוצה קבעה את סדר התאים במטריצה. אונסקו, ולאחריה שבעה העקרונות (בהסכמת כל הצדדים) השתמשו בדירוגים כדי להקצות קבוצה לכל אחת ממשבצות הזמן והמקום. הצהרות של מנהיגים נערצים של שלוש הדתות תמכו ברעיון וקיבלו את העובדה שרק ניהול חילוני של תהליך המטריצה יוביל בסופו של דבר להסכם.
היו עימותים, אבל ארגון שבעה העקרונות השתמש במיטב שיקול הדעת להשלמת המטריצה. כמה קשיים שנראו בלתי אפשריים נפתרו במתן ריבונות בשנים שונות, לסירוגין. אחרים נפתרו על ידי הוועדה החילונית המיוחדת לחילוקי דעות שוטפים. ברגע שמטריצת התאריכים והמקומות הראשית נקבעה, היא פורסמה בציבור לקבלת תגובות. מטריצת ירושלים הסופית משמשת, בשינויים קלים, עד עצם היום הזה.

גורם נוסף שעזר לרפא את האיזור היה סדרת הטלוויזיה הערבית "סלאם-שלום" על שתי נערות – פלשתינאית וישראלית. הן נפגשו במחנה שלום והסכימו ביניהן להילחם בשנאה בקהילותיהן. חילופי תוכנית ילדי השלום בין פלשתינאים וישראלים אמנם כללו רק מספר קטן של בני נוער, אך הם עוררו שיחות בשני הצדדים; שיחות שחיזקו את האמונה שהשלום אכן יהיה אפשרי ביום מן הימים. הרעיון אוּשרר בשיחות הקיצונים בשוויץ, והשמועות אפילו רמזו שהם הציעו כמה רעיונות לסיפורים לסדרה.
מדי שבוע התמודדו הנערות בתוכנית הטלוויזיה נגד מכשולים בלתי אפשריים לכאורה, ומדי שבוע הן גברו עליהם בחמלה ובתבונה יוצאות מגדר הרגיל. מקלטי טלוויזיה בכל רחבי העולם הראו איך הנערות משתמשות בטלפונים סלולאריים מחוברים לאינטרנט ליצירת נחילים קטנים של תומכים שמיהרו לאיזור והכריעו כל מבוי סתום. נחילי שלום שחיקו אותן החלו להופיע בעולם האמיתי. צעירים חמושים ב"טלפוני שלום" משלהם התחילו לצלצל לכל הנוכחים באיזוריהם כדי להרגיע את הרוחות במחסומים ובאיזורי עימות אחרים.
זמן קצר מאד אחרי הופעת נחילי השלום הראשונים, הוקמו יומן אינטרנט (בלוג) וגלריית תמונות של טלפון השלום; הם פתחו צוהר שדרכו השקיף העולם הרחב על התהליך ויצרו "עד הוגן עולמי" כמעט מיידי לתוצאות פעולתו של כל נחיל. תמונות "לפני" ו"אחרי" שהוצגו בבלוג, בצירוף תוכניות הטלוויזיה השבועיות "סלאם-שלום", הגבירו את הלחץ העולמי לנהל משא ומתן רציונלי יותר ובסופו של דבר שירטטו את קווי השלום.
תוכניות אירוח ברדיו שקקו דיונים על כל פרק בסדרת הטלוויזיה. הפרק שנידון בלהט רב יותר מכל היה הפרק שבו הנערות יוצרות נחיל שלום לתמיכה בהצעות של ארכיבישוף טוטו בנוגע להקמת ועדת האמת והפיוס. כאשר "סלאם-שלום" הוכרה כסדרת טלוויזיה מצליחה, נוצרה בעקבותיה גרסה למבוגרים, אשר הציבה בפני פוליטיקאים ובפני מנהיגים אחרים אתגרים לפתרון בעיות סבוכות יותר של איזון השלום והצדק. פינוי התנחלויות בגדה המערבית כמעט גרם למלחמת אזרחים. הקמת גדר ההפרדה דרשה זמן ארוך יותר. שני השינויים הסתייעו במעורבות הפעילה של אמצעי התקשורת ושל ועדת האמת והפיוס.
בזכות ההתפתחות של תהליכים דמוקרטיים באיזור והערבות הבטחונית המתמשכת מצד ארצות הברית, הפתיעה ישראל רבים במזרח התיכון כאשר אישררה את האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני כמחווה של רצון טוב לטווח ארוך. אישור האמנה איפשר לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לאמת את פירוק הנשק הגרעיני. פעולות אלה גרמו אפילו לספקנים להנהן בחיוב ולומר כי הפעם אולי באמת ישרור שלום לדורות.

 

התרחיש השני – "העיר הפתוחה" – יפורסם כאן בעוד ימים אחדים

והרי התחזית

בשנת 2029 יהיה ניתן לקרוא, בעזרת מחשב ומכשור מתאים, את המידע האגור במוחם של בני אדם.

האם זאת נבואה? לא. אין נביאים בעולמנו, ובכלל, כמו שאמרו הסינים, קשה מאוד להתנבא – במיוחד בקשר לעתיד. לא, זו אינה נבואה, אלא תחזית טכנולוגית, דהיינו הערכה בדבר מועד התממשותה האפשרי של התפתחות טכנולוגית מסוימת – על פי מיטב שיפוטה של קבוצת מומחים. היא כלולה בין מאות תחזיות אחרות שמתפרסמות באופן תקופתי, מדי כחמש שנים, ע"י סוכנות המדע והטכנולוגיה של ממשלת יפן, במסגרת "סקר חיזוי טכנולוגי" עב כרס. היא נכללה גם בסקר דומה שבוצע לפני שנים אחדות בארץ, עבור משרד המדע (על-ידי המרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית באוניברסיטת ת"א בשיתוף עם מוסד נאמן בטכניון. תחזית המומחים הישראלים בנושא זה היתה דומה למדי לזו היפנית).

תחזיות מעין אלה נעשות במדינות שונות בעולם, בשיטה הנקראת "דלפי". שם לא כל כך מוצלח, בהתחשב בעובדה שבמקדש דלפי ביוון הקדומה היתה הכוהנת מתנבאת (כלומר משמיעה אמירות מעורפלות) ככל הנראה בהשפעת גאזים מעוררי הזיות. המומחים המשתתפים בסקרי דלפי המודרניים נעזרים אך ורק בידע שלהם, ולא בכימיקלים. הרעיון הוא שאף כי כל מומחה עלול לטעות, ולאיש מהם לא ניתנה הנבואה, אפשר לנצל את הידע הקולקטיבי שלהם בכדי להעריך התפתחויות טכנולוגיות חזויות.                              

חזויות, ולא הזויות!

טכנית הדבר נעשה ע"י הפצה חוזרת ונשנית של שאלונים עם שאלות בנוגע להתממשות של טכנולוגיות עתידיות שונות. בכל סבב מקבלים המומחים הנשאלים את התוצאות של הסבב הקודם. כך יכול כל מומחה לשקול את תשובותיו הקודמות לאור הדעות של עמיתיו, בלי להיחשף כמי ש"מתיישר" לפי עמדה של מומחה בכיר (או בעל כושר שכנוע) יותר ממנו או כעקשן מתנשא (זהו אחד היתרונות של השיטה. "אינטראקציה קבוצתית אך אנונימית" קוראים לזה בעגה המקצועית). בדרך כלל, במהלך הסבבים מתגבשת תמימות דעים סבירה והיא זו שנותנת תוקף מסוים לתחזית. בדוגמה של התחזית המצוטטת בראש מאמר זה (על קריאת המידע מתוך מוח אנושי) מידת תמימות הדעים לא היתה גבוהה מאוד: 13 אחוז מהמומחים סברו שהדבר לא יקרה לעולם, והתפלגות הדעות של השאר היתה רחבה למדי (שנת 2029 היתה ה"חציון", כלומר חצי מהמומחים סברו שהדבר יקרה המאוחר יותר, וחציים סברו שזה יתממש מוקדם יותר). עם זאת, היו נושאים שבהם אחוז הספקנים היה גבוה הרבה יותר (כפי שתראו בדוגמאות שבסוף המאמר).

מקדש אפולו בדלפי, יוון

סקרי "דלפי" כאלה הם אחד הכלים המסייעים למקבלי החלטות (בממשלות וארגונים שונים) בתחומים המושפעים מהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות. למשל, בקביעת סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים למחקר ופיתוח. מועד המימוש המשוער של נושא עתידי מסוים הוא מרכיב חשוב ומעניין בסקרי דלפי, אך הוא אינו המרכיב היחיד ואולי אף לא החשוב ביותר: כל נושא מלווה בשאלות חשובות נוספות כמו מידת השפעתו על איכות החיים, הגורמים העשויים להאיץ (או לעכב) את מימושו, הפוטנציאל העסקי הטמון בו, ועוד כהנה וכהנה סוגיות נכבדות. כל המכלול הנ"ל נותן מצד אחד מידע רב-ערך למקבלי ההחלטות, ומצד שני מעורר ומדרבן דיון בקרב המומחים, אנשי הקהיליה המדעית-טכנולוגית, באשר להשלכות העתידיות של המחקר שבתחומי מומחיותם.

וחוץ מזה, זה מעניין – בתנאי שהעתיד מעניין אתכם, כמובן… 

את חובבי המדע הבדיוני זה בוודאי מעניין, אם כי מובן שיש הבדל משמעותי בין העתידנות הבדיונית לבין חיזוי טכנולוגי מקצועי. יש לזכור גם שלא כל ספרות המדע הבדיוני עוסקת בעתיד (חלקה אפילו מתמקד בעבר דווקא). אך אותו חלק ממנה שכן עוסק בעתיד אינו שואף בהכרח לתאר התפתחויות בעלות סבירות גבוהה ובטווחי זמן קצרים יחסית. להיפך, המדע הבדיוני העתידני עוסק בעיקר באפשרויות שסבירותן נמוכה, או בעתיד הרחוק מאוד, או בשניהם גם יחד. הוא אינו עוסק בהכרח בעתיד רצוי או בעתיד שמימושו הוא בר-השגה בוודאות גבוהה. אולי להיפך. זה כוחו וזה קסמו.

אך מקבלי החלטות בהווה זקוקים לידע על אפשרויות שסבירותן גבוהה, ברמת וודאות גבוהה ככל הניתן ובטווחי זמן קצרים יחסית (10 עד 30 שנה, בדרך כלל), ומתוך שאיפה להשיג את מימושו של עתיד רצוי (רצוי למי זו כבר שאלה אחרת), לא עתיד דמיוני. לכן הם זקוקים לחיזוי טכנולוגי ולשיטות כמו "דלפי".

אפשר לומר שמגוון התייחסויותינו אל העתיד משתרע בין הגישה של "אפשרויות בלתי סבירות" (שבדרך כלל באות לידי ביטוי בספרות המד"ב) לבין הגישה של "אפשרויות סבירות", אשר מהוות את מוקד העניין של החיזוי המדעי-טכנולוגי-חברתי השיטתי (ושאולי לא בדיוק מעניינת חלק מקוראי המד"ב, הנוהים אל דמיון "פרוע" מעט יותר).

אפשר לומר גם ששתי הגישות הללו, או שתי זוויות הראיה הללו, עשויות בהחלט להפרות זו את זו. סופרי מד"ב רציניים עוקבים אחר התפתחויות מדעיות ואחר מחקרי חיזוי טכנולוגי, כדי לרכוש ידע שיעשיר את יצירתם. ואילו גורמים העורכים תחזיות טכנולוגיות וחברתיות בעולם נוהגים לפעמים לשלב סופרי מדע בדיוני בין המומחים, מתוך הערכה לתרומה הייחודית שעשויה להביא חשיבתם היצירתית יוצאת הדופן. דומני שיש מקום לנצל עוד יותר פוטנציאל זה של הפריה הדדית – יותר מכפי שזה נעשה עד היום.

אז מה עוד היה בסקר "דלפי" היפני חוץ מקריאת מידע מהמוח? המון. שישה-עשר תחומים טכנולוגיים שונים, מאות תחזיות, אלפי מומחים. ארועים טכנולוגיים הצפויים להתממש מתי שהוא בין ימינו אלה לבין שנת 2030 (חיזוי "דלפי", ובעצם כל שיטת חיזוי מקובלת אחרת, אינם מתיימרים להפליג אל עתיד רחוק יותר). את חובבי המד"ב יעניינו בוודאי יותר הנושאים שמועד מימושם החזוי קרוב יותר לשנת 2030 מאשר ל-2005.

אז הנה לכם מספר דוגמאות, שכולן אמורות להתרחש, על פי המומחים היפניים, בין השנים 2024 ל-2029. מטבע הדברים, ככל שמועד ההתממשות רחוק יותר כך אי-הוודאות עולה, ועימה מספר המומחים שמטילים ספק בהיתכנות המימוש. דבר זה הוא מעניין כשלעצמו, ולכן ליד כל תחזית מופיע (בסוגריים) אחוז המומחים שסברו שהנושא לא ימומש לעולם, או שהוא ימומש הרבה אחרי שנת 2030.

רפואה ומדעי החיים:
· הבנת המנגנון המולקולרי של ראשית החיים על פני כדור הארץ (13%)
· מחצית מההשתלות נעשות עם אברים המיוצרים בטכנולוגיה של הנדסת רקמות (5%)
· פיתוח אברים מלאכותיים בעלי תפקודים העולים על אלה של הטבעיים (18%)
· יכולת לעכב תהליכי הזקנות בעזרת מניפולציה גנטית (32%)
מחשוב:
· הבנת מנגנון היצירתיות האנושי כך שניתן יהיה ליישמו במחשבים (20%)
· פיתוח רובוטים נבונים עם חושים, חשיבה עצמאית ויכולת החלטה דמוית זו האנושית (23%)
· תוכנות מחשב מסוגלות להחליף שופטים ועורכי דין (48%)
· שימוש מעשי במחשבי-על הפועלים במהירויות שעון של מאות או אלפי ג'יגה-הרץ (38%)
· פיתוח שבבי בינה מלאכותית המשלבים אלקטרוניקה ותאים חיים (14%)
· פיתוח שבבי בינה מלאכותית המסוגלים להבין רגשות אנושיים ולהפגין שיתוף ברגשות (15%)
חלל:
· נחיתת אדם על המאדים וחזרתו אל כדור הארץ (2%)
· תחנה מאוישת קבועה על הירח לצרכי מחקר ופיתוח טכנולוגיות לשימוש במשאבים המצויים בירח (3%)
· אנשים חיים במשך תקופות ממושכות בתחנת חלל (13%)
· בניית מעבורת חלל למטרות תיירות, עבור הציבור הרחב (17%).
(אגב, לדעת המומחים היפניים עד שנת 2014 צפוי גילוי חיים חוץ-ארציים או עקבותיהם על המאדים)
ועל פני כדור הארץ (נושאים שמטבע הדברים זוכים לעניין מיוחד ביפן):
· הקמת ערים ימיות (19%)
· חיזוי רעידות אדמה רבות-עוצמה מספר שנים מראש (23%)

שיטת "דלפי" לחיזוי טכנולוגי הומצאה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת ע"י אנשי מכון "ראנד" בארה"ב, למטרות של חיזוי בתחומי פיתוח אמצעי לחימה. לימים שוכללה השיטה וזכתה לפופולריות במיוחד ביפן, שם נערכים זה סקרי "דלפי" רחבי היקף באופן שיטתי, אחת ל-4 – 5 שנים, מאז תחילת שנות ה-70. ייתכן שהקשר בין עיתוי זה לבין עליית יפן כמעצמה טכנולוגית אינו מקרי. משנות ה-90 נעשו מחקרי דלפי במדינות רבות אחרות. בשנים האחרונות, נרתמו היכולות של רשת האינטרנט לעריכת סקרי "דלפי", ויש להניח שחיזוי "דלפי מקוון" יילך ויתפתח. מי שמעוניין יכול לנסות למשל את פרויקט הדלפי המקוון של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (בהנחה שהפרויקט עדיין פעיל, כמובן, בעת שאתם מנסים). תוכלו אפילו לקחת חלק פעיל בחיזוי ולשתף את מנהלי הדלפי הנ"ל בהגיגיכם – אם רק תצליחו לשכנע אותם שרמת הידע שלכם מצדיקה זאת.
 

(המאמר הופיע בעבר, בשינויים קלילים, ב"המימד העשירי", המגזין של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה")

העתיד על פי אנביק

האגדה מספרת שבשנת 1899, לפני שעלה השחר על המאה ה-20, הכריז ראש משרד הפטנטים האמריקני ש"כל מה שאפשר להמציא כבר הומצא". על אף שמחקרים הראו שאין שחר ל"ציטוט" המשעשע הזה (ואם הדברים אכן נאמרו זה היה בוודאי בבדיחות הדעת), מרבים להשתמש בו כדי ללגלג על מגבלות הדמיון האנושי. על כל פנים, אילו הסיפור הזה היה אמיתי, המחשבה המתבקשת היא מה היה קורה אילו אותו ראש משרד פטנטים היה פוגש פקיד אחר, אחד בשם אלברט איינשטיין, אשר בשנות עבודתו במשרד הפטנטים של שוייץ בתחילת המאה ה-20 הגה את תורת היחסות שלו. אלברט החביב היה מן הסתם חורץ לו לשון ארוכה, כמו באחת מתמונותיו המפורסמות. הוא, שחשיבתו הגאונית שינתה את פני המדע והטכנולוגיה של המאה ה-20, ידע בוודאי שכמות הדברים שעוד יומצאו עולה לאין שעור על אלו שהומצאו קודם. שהרי המדע המודרני והטכנולוגיה המבוססת-מדע הינם תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית, בת כמה מאות שנים בלבד. ההישגים שהושגו בתקופה קצרה זאת, מרשימים ככל שיהיו, יתגמדו בוודאי אל מול ההתפתחויות של מאות השנים הבאות.

 

קל יותר לקבל תחושה של קצבי ההתפתחות והשינויים לאורך ציר הזמן כאשר מודדים את הזמן לא בשנים אלא בדורות (כאשר כל דור הוא כ-25 שנה). האדם התחיל להשתמש בכתב לפני כארבע מאות דורות. האוניברסיטה הראשונה הוקמה לפני כארבעים דורות. שימוש של ממש בדפוס החל לפני כעשרים וארבעה דורות. הפיסיקה של ניוטון היא בת שלושה עשר דורות בסך הכל. המהפכה התעשייתית התחוללה לפני עשרה דורות. הטלפון הומצא לפני חמישה דורות, והטלויזיה לפני שלושה. תורת היחסות תחגוג בקרוב ארבעה דורות. שימוש מעשי במחשבים – שני דורות, ואם מדברים על המחשב האישי אז רק דור אחד. רשת האינטרנט– חצי דור (אל תתנפלו עלי, אני יודע ששורשיה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. אני מדבר על התצורה הנוכחית והשימוש ההמוני). ופענוח הגנום האנושי – עשירית הדור…

אתם קולטים? ה"הומו ספיינס" הופיע על פני האדמה לפני עשרת אלפים דורות, אך כל הסיפור של הטכנולוגיה המודרנית, זו הנשענת על המדע, הוא בסך הכל סיפור של עשרה דורות, פחות או יותר. מישהו יכול לנבא היום מה יהיו פני המדע והטכנולוגיה בעוד עשרה דורות? שני דורות? דור אחד?

לגבי דור אחד אולי אפשר להסתכן. או כך לפחות סבורים אנשי "מוסד המדע הלאומי" של ארה"ב (NSF). אבל כדי לעיין בהשקפותיהם בנוגע לעתיד האנושות אתם צריכים לעשות קודם כל היכרות עם אנביק. אנביק נשמע לכם כמו שמו של חייזר מאחת הפלנטות של מערכת ווגה? אתם צודקים, כך זה נשמע. אבל המשמעות של השם (באנגלית (NBIC אינה אלא ראשי תיבות של:Nano-Bio-Info-Cogno . תתרגלו לשם הזה,NBIC, כי זהו אחד המושגים החמים ביותר כיום בעיני בעלי החזון באשר לעתיד המדע והטכנולוגיה. למה הכוונה? להתלכדות (הנה לכם עוד מושג חם) בין תחומי הננוטכנולוגיה, הביוטכנולוגיה (כולל הדסה גנטית), טכנולוגיות המידע (כולל מיחשוב ותקשורת) ומדעי הקוגניציה (הכוללים את הנוירולוגיה ואת חקר המוח ותהליכי חשיבה). בדוח עב-כרס של ה-NSF תחת הכותרת "טכנולוגיות מתלכדות לשיפור ביצועי אנוש" מציגים מדעני ה-NSF את חזונם בדבר המהפכה המדעית-טכנולוגית הבאה: התלכדות ארבעת התחומים הנ"ל לכלל יכולת מאוחדת עם פוטנציאל "להעלות כיתה" את האדם וסביבתו: לשפר את גוף האדם, יכולתו השכלית ובריאותו ולהאריך את חייו, וליצור עבורו מגוון רחב של מוצרים ומערכות "חכמות" שיהפכו את חיינו לנוחים יותר ופוריים יותר.
רעיון "הטכנולוגיות המתלכדות" נובע מהתובנה שאבני הבניין של כל חומר או רכיב, אם בעולם הדומם ואם בעולם החי, הן אבני בניין בסקלה הננומטרית. למי ששכח, ננומטר הוא אלפית המיקרון, ומיקרון הוא אלפית המילימטר. אם נסדר בשורה עשרה אטומי מימן (האטומים הקטנים ביותר ביקום) נקבל אורך של ננומטר. רוחב "הסליל הכפול" של מולקולת דנ"א הוא כשני ננומטרים. תא חי גודלו מאות או אלפי ננומטרים, אך מצויים בו מרכיבים שממדיהם ננומטרים בודדים. הבנת התכונות של חומרים ומערכות בסקלה הננומטרית, ויתרה מזאת, היכולת לבנות דברים בסקלה הננומטרית, הם המפתח למגוון אדיר של אפשרויות: החל ממעגלים אלקטרוניים ה"צומחים" ומשכפלים את עצמם, דרך חומרים בעלי חוזק-על (שיאפשרו את בנייתה של "מעלית החלל", למשל), דרך חומרים "אינטליגנטיים" המשתנים בהתאם לצורך, ועד למניפולציות גנטיות, הנדסת רקמות, גידול איברים מלאכותיים ומה לא. המיקרואלקטרוניקה הופכת בעצם ימים אלה לננואלקטרוניקה, כאשר הממדים של הרכיבים שבשבבים האלקטרוניים יורדים אל מתחת ל-100 ננומטרים. "יוזמת הננוטכנולוגיה הלאומית" שעליה הכריז הנשיא קלינטון בשנת 2000 (וששודרגה ע"י הנשיא בוש תוך חקיקת "חוק הננוטכנולוגיה של המאה ה-21", עם הקצאת תקציבי עתק למחקר ופיתוח בהתאם) דיברה על "מחשבי-על בגודל של קוביית סוכר". "ננו-חלקיקים" הנקראים "נקודות קואנטיות" מתחילים לשמש לצרכי מחקר ואבחון רפואי. חלקיקים דומים נבדקים לצורך אספקת תרופות ממוקדת. הדורות הבאים שלהם עשויים להיות "ננו-רובוטים" שישייטו בגופנו ויעשו לנו כל מיני דברים טובים (במעבדות הדרך לכך עוד רחוקה, אך חובבי המדע הבדיוני התוודעו בוודאי לשמות כמו "נניטים" שכיכבו בפרקי "מסע בין כוכבים" ולאחרונה אפילו בסרט "אני, רובוט").

ויליאם ואלאס, אחד מעורכי הדוח של NSF תיאר כך,באופן ציורי, את "התלכדות הטכנולוגיות":

"אם מדעני המוח יכולים לחשוב את זה, אנשי הננו יכולים לבנות את זה, אנשי הביו יוכלו ליישם את זה, ואנשי ה-IT (טכנולוגיות המידע) יעשו את הניטור והבקרה של זה."

מה זה "זה"? בערך הכל…
ומה יהיו תוצרי "ההתלכדות", הפירות שיניב אנביק במהלך פחות מדור אחד, תוך עשרים השנים הבאות? הנה רשימה חלקית:

  • כל המוצרים והמכשירים שהאדם משתמש בהם ייבנו מחומרים "תפורים לפי מידה", מהונדסים מהרמה המולקולרית ומעלה, ידידותיים לסביבה, חוסכי אנרגיה, מסתגלים לשינויים סביבתיים ומתאימים את תכונותיהם לצרכים הנדרשים. 
  • יתאפשר ממשק ישיר בין מוח אנושי למחשב, או בעצם בין המוח לכל מכונה – שהרי המחשבים יהיו משולבים כחלק אינטגראלי כמעט בכל דבר, החל מטלפונים ניידים וטוסטרים ועד לבגדים שאנחנו לובשים. 
  • גוף האדם ישודרג ויהיה בריא יותר ועמיד יותר. (אחד הרעיונות: תאי דם מלאכותיים האוגרים חמצן פי 100 לעומת תאים רגילים. תארו לכם אפשרות לצלול ללא מיכלי חמצן במשך שעות!).
  • תהיה זמינות של חלקי חילוף לרוב אברי הגוף אם לא לכולם, אם בצורת אברים מלאכותיים ואם בעזרת "הצמחה" ביולוגית של האבר הדרוש.
  • זמינות של טיפול רפואי כמעט לכל חולי וליקוי גופני או מנטאלי, לרבות חיסול מוחלט של מחלות שונות, ביניהן שיתוק או עיוורון. 
  • גישה מיידית לכל מידע דרוש, לכל אחד, בכל זמן ובכל מקום.

    ומה יהיה מעבר לדור הבא? בעוד הרבה דורות? מדעני ה-NSF אינם מהססים להצביע במפורש על הכיוון המוכר לכל קוראי ספרות המדע הבדיוני: עליית מדרגה של האדם בסולם האבולוציוני, ולמעשה יצירת אדם חדש, מודל משופר של ההומו ספיינס, עם יכולות פיסיות וקוגניטיביות העולות בהרבה על הקיימות. עוד בטרם הוחל ביישום המידע שנוצר בפרויקט הגנום האנושי, הם קוראים להתנעת פרויקט חדש, אולי שאפתני יותר: פרויקט "הקוגנום האנושי" (Human Cognome Project). מטרתו של פרוקט הקוגנום תהיה לחקור, להבין ולמפות את המבנה והפונקציות של הדבר הנשגב שנקרא התודעה האנושית. אם תרצו – הרוח האנושית. האותיות "אנביק" לא יספיקו ככל הנראה לתאר נכונה את פרויקט הקוגנום האנושי. יהיה צורך להוסיף, מן הסתם, ראשי תיבות מתחומי מדעי החברה, הרוח, הפילוסופיה, התרבות. וזו אולי תהיה ההתלכדות האולטימטיבית.

    לקריאה נוספת (למי שיש סבלנות לקרוא דוח של כ-400 עמודים): http://wtec.org/ConvergingTechnologies

    המאמר פורסם בעבר ב"המימד העשירי", כתב העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה

טכנולוגיות העתיד: ממדע בדיוני למדע עובדתי, ולהפך

לפני שנים אחדות הזדמן לי לשמוע הרצאה של ד"ר בוב גלאס, שהיה אז מנהל פיתוח בחברת "סאן מיקרוסיסטמס". מול קהל של מאות אנשי טכנולוגיה וחינוך הוא פתח בשאלה: "מי מכם קורא בקביעות ספרי מדע בדיוני?". כמה עשרות ידיים הורמו. הוא לא הסתיר את אכזבתו, והפליג בחשיבות ספרות זו להבנת עולם העתיד. הוא סיפר על חברותו בצוות המייעץ לנאס"א בתכנון תחנות חלל עתידיות, והעיד שחלליות בדיוניות כמו ה"אנטרפרייז" מסידרת "מסע בין כוכבים" מהוות מקור לא אכזב של רעיונות. גישתו היתה עסקית לא פחות מטכנולוגית: מדוע להשקיע הון בתכנון, שאל, אחרי שהוליווד השקיעה כבר מיליונים ברעיונות דומים ואפילו נעזרה (לפעמים) באנשי מדע וטכנולוגיה?

נזכרתי בדברי גלאס כשנודע לי שסוכנות החלל האירופית ESA פונה לציבור בבקשה להציע רעיונות מספרי מד"ב העשויים לתרום לפיתוח טכנולוגיות חלל עתידיות. לשם כך הוקם באינטרנט אתר מיוחד בשם "טכנולוגיות חדשניות ממדע בדיוני ליישומי חלל". בהקדמה לפרויקט נכתב: "מדע בדיוני בספרות, בקולנוע ובאמנות הינו פרי הדמיון, אולם מכיל לעתים מרכיבי היתכנות הסובבים סביב עובדות מדעיות, אף שהם הינם מעבר ליכולת הטכנולוגית העכשווית. המד"ב אינו מנבא את העתיד, אך יש סופרים שצפו כיצד התפתחויות טכנולוגיות עשויות לשנות את חיינו, הרבה לפני התממשותן בפועל".
מסעות לחלל העסיקו את סופרי המד"ב מאז ומעולם. ז'ול וורן תאר אמנם (ב-1865) חללית הנורית אל הירח באמצעות תותח ענק (ודייק להפליא במיקום הגיאוגרפי של השיגור – קייפ קנוורל בפלורידה),

החללית מספרו של ז'ול וורן "מהארץ אל הירח"

אך הפרויקט של ESA מציין כמה טכנולוגיות שיושמו בפועל אחרי שתוארו לראשונה ביצירות מד"ב. ביניהן – אמצעי נחיתה של רכבי חלל (1928), ייצוב אוירודינמי של רקטות (1929), תחנות חלל במסלול סביב כדור הארץ עם אספקה בעזרת מעבורת חלל (1945), לווייני תקשורת גיאו-סטציונריים (1945) ועוד. כיום בודקת NASA את האפשרות להניע חלליות בעזרת "מפרשי רוח-שמש" – רעיון שהועלה לראשונה בסיפורי מד"ב עוד בשנות ה-50.
אין לדעת כמה מהרעיונות המד"ביים שיגיעו אל האתר של ESA אכן ימומשו בפועל. אבל לא תמיד חשוב יישומו של רעיון ספציפי כזה או אחר, אלא תרבות החשיבה של המדע הבדיוני: ההעזה להתנתק ממגבלות ההווה ולהפליג אל מחוזות דמיון שבהן כמעט כל דבר אפשרי – בתנאי שאינו סותר את חוקי הטבע.

האם באמת יכולה הספרות הבדיונית לתרום רעיונות למדענים, או שמא משתמשים סופרי המד"ב ברעיונות שנולדו במוחם של מדענים כדי לבסס עליהם עלילה ספרותית? זו שאלת הביצה והתרנגולת, – ולמעשה מתחוללת כאן הפריה הדדית מתמדת.
מדענים נודעים כמו סטיבן הוקינג, מרווין מינסקי, סטיבן ויינברג, קארל סייגן ואחרים העידו שהם נמשכו אל העיסוק המדעי בהשראת רעיונות שאליהם נחשפו בספרי מד"ב. ידיד טוב שלי, פרופ' בוריס רובינסקי מאוניברסיטת ברקליי, סיפר לפני שנים אחדות במפגש עם חברי האגודה הישראלית למד"ב, שקריאת ספרות זו מגיל צעיר היתה מניע חשוב למחקריו על שימור אברים (רקע מד"בי – חלום חיי אלמוות), או על בקרה אלקטרונית של תאים חיים (חלום "האדם הביוני" או ה"קיבורג").

הפיסיקאי ליאו שילרד היה הראשון שהגה את רעיון תגובת השרשרת הגרעינית בשנות ה-30, הבין את השלכותיה מרחיקות הלכת ועשה נפשות, בעזרת אלברט איינשטיין, למען "פרויקט מנהטן". לפי עדותו, הרעיון נולד במוחו בהשראת סיפור של ה. ג'. וולס משנת 1914, בו הוזכרה במפורש "פצצת אטום". המילה "רובוט" נולדה בסיפור של קארל צ'אפק משנת 1921, והמושג "רובוטיקה" היתה תרומתו של איזאק אסימוב למילון הטכנולוגי, לצד "שלושת חוקי הרובוטיקה" המפורסמים, שהעניקו השראה לחוקרים. חלוצי השיגורים אל החלל, כמו רוברט גודארד ואחרים, נחשפו בנעוריהם לספרים על מסעות דמיוניים לחלל. ארתור סי קלארק כתב בשנות ה-40 על לווייני תקשורת ובשנות ה-50 על עולם מתוקשב ברשת דמויית אינטרנט משודרג. וויליאם גיבסון החדיר לתודעתנו את מושג ה"סייברספייס", שבו ובנגזרותיו השונות אנו משתמשים כיום כלאחר יד.

מצד שני, עיון ברעיונות המד"ביים, שהחלו להצטבר באתר של ESA, מגלה נושאים (חלקם מוכרים היטב לחובבי מד"ב) המבוססים דווקא על רעיונות שהגו לראשונה אנשי מדע. דוגמאות אחדות: ניצול אסטרואידים לבניית מושבות חלל (לרבות סחרור האסטרואיד כדי לדמות תנאי כבידה נוחים); תעבורה חללית בעזרת "פיתולי חלל" או דרך "חורי תולעת" (השלכות אקזוטיות ושנויות במחלוקת של תורת היחסות הכללית של איינשטיין); הנעה ע"י תגובה בין חומר ל"אנטי-חומר" (נושא שנבדק כבר במחקר מעשי); או בניית מתקנים על כוכבי לכת אחרים ע"י רובוטים ננו-טכנולוגיים. אפילו רעיון נועז כמו התאמת בני אדם לחיים מחוץ לכדור-הארץ מושתת על הנדסה גנטית – תוצר מובהק של מחקר מדעי.
אכן, סופרים טובים מקושרים היטב לקהילה המדעית, ומפתחים רעיונות טכנולוגיים היוליים ליצירות ספרות. שתי דוגמאות קלאסיות: הפיסיקאי פרימן דייסון תאר ב-1960 כיצד ציוויליזציה מתקדמת מאוד (אנושית או אחרת) תנצל את מלוא משאבי האנרגיה של השמש שלה ע"י בניית "קליפה" כדורית ענקית סביב השמש והתיישבות על צידה הפנימי. הרעיון הגרנדיוזי שימש בסיס לספר "עולם טבעת" של לארי ניבן, שנוהג להיות בקשר הדוק עם מדענים כדי לשאוב רעיונות לספריו. מצד שני, דייסון עצמו הודה שהוא הושפע מיצירתו של הסופר אולף סטייפלדון, "בונה הכוכבים", משנות ה-30…

ומהנדס רוסי בשם יורי ארצוטנוב הציע לפני שנים רבות שיגור חלליות בשיטה מהפכנית: לא ע"י ההנעה הרקטית הבזבזנית וזוללת האנרגיה, אלא ע"י "מעלית חלל" או "רכבל חלל" – מערכת כבלים שיימתחו ביו כדור-הארץ לבין לוויין גיאו-סינכרוני (ה"עומד" בנקודה קבועה מעל כדור הארץ). ארתור סי קלארק פיתח את הרעיון בספריו "מזרקות גן העדן" ו"3001 – האודיסיאה הסופית". והנה מתחילת המאה מתגלגל הרעיון בחזרה אל המהנדסים: בספטמבר 2000 הכריזה NASA שלאור ההתקדמות הטכנולוגית (במיוחד בחומרים סופר-חזקים) הרעיון עשוי להיות בר-ביצוע ומדגישה שהמחקר "הנועז והחצוף" שהיא יוזמת בנושא נולד "בהשראת המדע הבדיוני".

איור (דמיוני, לפי שעה) של מעלית החלל. מקור: נאסא

זו דוגמא מובהקת להפריה ההדדית בין המחקר המדעי לבין היצירה המדע-בדיונית. מדענים מקבלים השראה מהספרות, וסופרים בונים עולמות עתידיים בהשראת רעיונות מדעיים. אך גדולתה של ספרות המד"ב, במיטבה, אינה בהמצאות טכנולוגיות או בניבוי העתיד – אלא בתאור יחסי הגומלין בין החברה האנושית לבין התפתחויות טכנולוגיות משוערות והשלכותיהן האפשריות. בנוסף להיותה תרגיל אינטלקטואלי מרתק, היא ממלאת בכך תפקיד חשוב, שעליו עמד העתידן אלווין טופלר: היא מחסנת אותנו בפני "הלם העתיד".

בקצב ההתפתחויות של ראשית המאה ה21, מותר לצפות שהיא תחסן אותנו גם בפני הלם ההווה.

 

מאמר זה (בגירסה שונה במקצת) פורסם די מזמן בעיתון "הארץ"

יוליוס ווערן בווארשא, תרל"ח

בשנת 1864 כתב ז'ול וורן את ספרו "מסע אל מרכז כדור הארץ" – סיפור מרתק על שלושה הרפתקנים היורדים אל תוך לועו של הר געש רדום באיסלנד, ומגיעים אל חלל שבתוך כדור הארץ. במסעם עוברות עליהם הרפתקאות שונות ומשונות, לרבות היתקלות עם דינוזאורים חיים ששרדו, באורח פלא, במעמקים.

14 שנים מאוחר יותר, בשנת 1878, תורגם הספר מצרפתית לאנגלית וזכה לפופולריות רבה, כמו יתר ספריו של וורן. הדבר המעניין הוא שבאותה שנה בדיוק תורגם הספר גם ללשון הקודש! כותרת הגירסה העברית היתה "בבטן האדמה", היא תורגמה ע"י ישראל זאב בן-נפתלי שפערלינג, ויצאה לאור בבירת פולין וורשה (או "ווארשא", ככתוב בספר), ב"דפוס ר' חיים קעלטר נרו יאיר", שנת תרל"ח לפ"ק".
לא היה זה דבר של מה בכך, באותם הימים. אברכי יהדות פולניה הכירו את השפה העברית, אם בכלל, רק מכתבי הקודש. שפת הדיבור היומיומית שלהם היתה יידיש ופולנית. ופתאום – סיפורי הרפתקאות פנטסטיים ("במצולות ים" של וורן ראה אור זמן מה לפני כן), מסופרים בשפת התלמוד וסידור התפילה. כדי להקל על הקריאה, כל המילים הלועזיות נכתבו בתעתיק יידישאי (למשל, גיאולוגיה היא "געאלאגיע". להזכירכם: ביידיש האות ע' משמעותה E, והאות א' היא בדרך כלל O). בנוסף, הרבה מונחים מדעיים לועזיים מוסברים בהערות שוליים (בכתב רשי!), או מתורגמים, משום מה, לרוסית. הסגנון נמלץ להחריד וארכאי, במושגי היום כמובן. כל זה עושה את הקריאה בספר כיום למשעשעת ביותר, אם כי מייגעת למדי. יתרה מזאת, נרמוז כאן עבודת התרגום לא היתה רק תרגום – כפי שיובהר בהמשך.
הנה כמה דגימות, להנאתכם. קודם כל, הכיתוב בשער הספר (מומלץ לקרוא את זה בקול רם, באוזני מאזין שלא יודע על מה מדובר):

 

                                          בבטן האדמה
"ידיעות געאלאגיות ונפלאות מפעולות הטבע בחיק הארץ פנימה, מעולפות בסיפור נחמד אף נעים, מנסיעה אל מרכז הארץ דרך תעלות הררי געש מוריקי אש (וואלקאנישע קראטערע).
יסודן בשפת צרפת, ונעתקו חפשי לשפת עבר צחה וקלה לתועלת צעירי עמנו שוחרי ההשכלה."

איור זה, כמו הבאים אחריו, לקוחים מהמהדורה הצרפתית המקורית של הספר (1864)

רבני יהדות פולין של שנת תרל"ח לא התלהבו, מן הסתם, מביטול תורה בצורת התעסקות בהרפתקאות דמיוניות של איזה גוי צרפתי, מה גם שהיה בהן אולי שמץ של ידע מדעי שעלול להביא לכפירה בעיקר, חלילה. אולי בגלל זה כלל המו"ל בהקדמתו לספר את הקטע הבא:

"מה נעים לי החזיון הזה אשר תחז עיני למשוש לבי, הוא ספר כתב איש יקר, ידידי המשכיל המפואר הולך בישרו, הר"ר ישראל זאב שפערלינג נ"י, אשר העתיק מספר הצרפתי "יוליוס ווערן", ואחרי אשר נסה כוחו להוציא לאור מחברת אשר קרא לה "במצולות ים", החליף כוחו להוציא לאור ספר שני בשם "בבטן האדמה". וגדול יהיה כבוד הספר השני מן הראשון, כי בינה יתירה נוספה להמעתיק לברר ולצרף העתקתו, ללטוש ולמרט כל ניב וכל מבטא עד אשר שוה פניו ביתר שאת, לפי טעם רוב הקוראים אשר להם טוב טעם."

ועכשיו שימו לב להמשך הדברים, וחישבו מה מסתתר מאחוריהם:

"יהי שם המעתיק מבורך, על אשר לא נגע בדברים הנוגעים ברומו של עולם הנשואים על כנפי כרובים, דברים השורטים שרטת באחת המפלגות אשר בעם, דברים הגוזרים על ימין או על שמאל! אשריך ידידי כי בחרת לך אורח ישרה שהיא תפארת לעושה ותפארת מן האדם! ברוך אתה וברוך טעמך כי לך חך לטעום מה טוב ומה אהוב ונחמד לאיש ואיש. ומי יתן והיה לבב מרבית סופרי עמנו בית ישראל לכתוב עברית דברים מועילים ונעימים, כי אז תוסיף שפת קדשנו לחדש כנשר נעוריה בכבוד ועוז".

אם כן, המתרגם (כלומר "המעתיק") נזהר מאוד שלא לגעת בדברים שאסור להתעסק אתם, "דברים הגוזרים על ימין ועל שמאל". אנחנו למדים מדברים אלה שהספר עבר עיבוד וצנזורה, כדי לא לגרום "שרטת באחת המפלגות אשר בעם". כלומר, השכלה ו"ידיעות געאלאגיות" זה נחמד, אבל עד גבול מסוים!
אפשר להבין גם ש"במצולות ים" (הלא הוא "עשרים אלף מייל מתחת למים") עבר ככל הנראה קיצוץ אכזרי לכדי "מחברת". יחד עם זאת, הרצון להעשיר את השכלת הנוער היהודי של הימים ההם, יחד עם השאיפה לחדש את השפה העברית, ראויים לציון.
ומה אומר "המעתיק" עצמו, ישראל זאב בן נפתלי שפערלינג? הנה קטע מדברי ההקדמה שלו:

"התקוה תשעשני, כי צעירי עמנו ימצאו בספר הנוכחי תועלת משנה: א) ירוו נחת ועונג מנעם הספור הנפלא הזה, ב)ובעת ועונה אחת יאספו אל קרבם ידיעות נפלאות בדרכי הטבע אשר מעולם לא שערון, יען כי הספור הזה מכיל בקרבו ידיעות רמות ונשגבות בחכמת הגעאלאגיע… היערות והצמחים, הקיטורים והאדים, העלעקטריציטאט ותוצאותיה (כמו מאורי אור, רוחות וסערות, ברקים וחזיזים) אשר תכיל הארץ בקרבה…"

(ותארו לכם שאתם מקבלים את "חשבון העלעקטריציטאט" לחודש אפריל, מחברה שעובדיה מקבלים "עלעקטריציטאט חינם"…)
אחרי כל ההקדמות המאלפות הללו, אתם בטח סקרנים גם לקרוא משהו מהסיפור עצמו. אז הנה קטע או שניים, שבוודאי ישאירו טעם של עוד.
בקטע הבא (המצוטט כאן עם השמטות אחדות) מוזכרת לראשונה התכנית לרדת למעמקי האדמה דרך לוע הר הגעש:

"…לפני ימים אחדים שלח לי רעי אויגוסט פעטערמאנן מלייפציג מפת איסלאנד. לך נא אל שדרות מכתבי, וקחנה לי משם מתחת לאות Z."
ואלך ואקחה.
…..
"פקח נא עיניך וראה", ענה דודי ואמר לי, "ראה שם על שפת אדמת איסלנד מערבה העיר 'רייקיאוויק', היא בירת הפלך – התראה? עתה ראה נא פה אחרי הפיארדען (אשדות הים) הרבים, התראה? בערך 65 מעלות ברוחב העולם, התראה?
"רואה אנוכי: כתבנית חצי-אי, ועליו הר לעומת הים."
"נחמד ונעים! היטבת לראות! הוא הוא 'סנעפפעלס'."
"סנעפפעלס?"
"אמנם כן, רעי, הוא ולא אחר. ההר סנעפפעלס גבוה חמשת אלפים רגל, ויצטיין מכל ההרים אשר על חצי האי הלזה. אבל עד מהרה יצטיין ההר הזה מכל ההרים אשר על פני כדור הארץ…"
"ומדוע?"
"אם הקראטער שלו יוביל אותנו עד למרכז הארץ!"
….
"אל נא תקצוף עלי דודי, אבל…הלא קראטער הלזה, כבר סתום מהלאווע (חומרים המורקים מההר בעת הוריקו האש) מאבני גיר מנופצות וגם…"

והנה קטע שבו מגלים הגיבורים שרידי חיות פרה-היסטוריות, על חוף ים שבבטן האדמה:

"…המערה הלזו היא כבית אוסף כל צמחי תבל שלפני המבול, עד שתוכל להקרא בשם 'אראנזיעריע'!"
"כן הוא, כן רעי! אבל תוכל להקרא עוד גם בשם 'גן החיות'!"
"גן החיות?!"
"כן הוא, כן אכסעל! ראה נא תחת מדרך כפות רגלינו, התראה? הלא עצמות מפוזרות…
"עצמות?"
"כן אכסעל, עצמות חיתו ימי קדם שלפני המבול!"
ופניתי אני אל לבי ואשים כל מעיני על שרידי ימי קדם אלה. הרכבתם היתה מינעראלית הבלתי נהרסה – משיד המוץ הפאספאר; כל עצם מעצמות ענק אלה דמתה למצבת עץ יבש אשר בעצים הרמים ואקרא להן בשמות הידועים בחכמת הנתוח והצאאלוגיע הקדומה: זאת היא הלחי התחתונה של חית מאסטאדאנט*, ואלו מלתעות החיה דינאטעריוס*, וזאת היא אחת מצלעות חית מענאטעריוס*, ולבי ראה כי בצדק תוכל להקרא המערה בשם גן החיות. העצמות ההן לא הובאו הנה לרגלי שטף מים רבים, כי אם החיות אשר אלה הנה עצמותיהן חיו בזה על חוף הים הנוכחי אשר בבטן האדמה.
ראה, דודי! הנה שלדות (שקעלעטען) תמימות! אבל…"

(למי שלא קלט – "צאאלוגיע" היא, פשוט – זואולוגיה.)
בהערת שוליים המתייחסת לכוכביות שבקטע הנ"ל נכתב, "שמות חיתו קדם שלפני המבול" (בכתב רשי, כמובן).
לפני המבול? המבול המקראי שהיה בערך התרל"ח שנים לפני כתיבת הדברים? האם היה מותר לקוראי הספר "בשפת עבר צחה" ללמוד שה"מאסטאדאנט" ויתר הדינוזאורים חיו על פני האדמה עשרות מיליוני שנים לפני מועד בריאת העולם לפי האמונה הדתית? (לא יכולתי לבדוק את הנוסח המקורי של וורן, אך לא אתפלא אם המילה "מבול" אינה מופיעה שם כלל).

על כל פנים, עם צנזורה או בלי, דפדוף בדפי הספר המצהיבים, בני למעלה מ-120 שנה, עושה חשק לחזור אל ימי הילדות ולשקוע שוב בהרפתקאות המופלאות פרי דמיונו הפורה של "יוליוס ווערן": "עשרים אלף מייל מתחת למים", "מהארץ אל הירח", "סביב העולם ב80 יום", ושאר ספריו הזכורים לטוב, שגם תרמו משהו להשכלתנו: בכולם היו פרטי ידע על טבע ומדע, "מעולפים בסיפור נחמד אף נעים".

המאמר פורסם קודם לכן ב"המימד העשירי", כתב העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה

האם התקשורת העתידית תהיה "טלפתיה טכנולוגית"?

בעוד 20 שנה אנשים יתקשרו ביניהם באופן שגרתי ב"טלפתיה טכנולוגית", בתקשורת ישירה בין מוח למוח. דמיון פרוע? אולי לא כמו שזה נראה ממבט ראשון, אם מסתכלים על אי-אלו התפתחויות טכנולוגיות שראשיתן מסתמנת היום, וגם מאמצים קצת את הדמיון: יש התקדמות מרשימה בחקר מנגנוני הפעולה במוח. מדענים הצליחו לגרום לכך שקוף יוכל להזיז, ממרחק ו"בכוח במחשבה" בלבד, זרוע מכאנית של רובוט. באלקטרוניקה המולקולרית אנו עדים להצלחות ראשונות בבניית מעגלים אלקטרוניים המבוססים על מולקולות של החומר התורשתי DNA, או על "ננו-צינוריות פחמן", או שילוב של השתיים – נתיב המוביל לקראת שבבי מחשב זעירים ה"בונים את עצמם" או "צומחים מעצמם". הועלו רעיונות כיצד לשתול במוח אנושי "ננו-מעבדים" שכאלה, שישתלבו עם הנוירונים הביולוגיים וישדרגו את היכולת השכלית. חברו את כל הנ"ל יחד, ואולי התקשורת הטלפאתית הבין-מוחית לא תיראה עוד כדמיון מופרך.
אבל, ככל שניתן להעריך היום, הסיכוי שהתפתחות מרחיקת-לכת כזאת תתממש תוך 20, או אפילו 40 שנה, הינו נמוך למדי – גם אם יתגברו על אבני הנגף הטכנולוגיות שעדיין קיימות. אינני יודע מה אתכם, אך אני לא בטוח שהייתי שש שישתילו במוחי מערך של ננו-מעבדים שיהפכו אותי ליצור כלאיים אדם-מחשב. אנשי המאה ה-22 אולי יחשבו אחרת, אך בעוד 20 שנה התקשורת הטלפאטית תישאר עדיין ככל הנראה בטריטוריה של הבלתי אפשרי. אבל, כפי שכתב סופר המדע הבדיוני ארתור קלארק, כדי לראות מהם גבולות הדברים האפשריים, כדאי להפליג בדמיון קצת הלאה, מעבר להם, אל מה שהוא (לכאורה) בלתי אפשרי.

אך גם הנסיון לתאר את "הדברים האפשריים" באופק זמן של 20 שנה ויותר אינו עניין פשוט. די אם נחשוב אם קל היה לחזות בשנת 1984 את המציאות של היום. בעצם, מכיוון שקצב השינויים (הטכנולוגיים והחברתיים, המשפיעים אלה על אלה) הולך וגובר כל הזמן, השינויים הצפויים ב-20 השנים הבאות יהיו קרוב לודאי דומים בעוצמתם והיקפם לאלה שהיו לא בעשרים השנים הקודמות, אלא בארבעים. האם קל היה לחזות ב-1964 את הטלפון הסלולארי, המחשב האישי, הדיסק האופטי, או האינטרנט – על כל יישומיהם והשפעותיהם? ("אין שום סיבה שמישהו ירצה מחשב בבית", פסק קן אולסון, נשיא חברת DEC, בשנת 1977.)

ובכל זאת, נסתכן. איזה מבין "דברים אפשריים" יוכל להתממש בעולם התקשורת תוך 20 שנה? הנה, לדוגמא, תאורי מצבים שיהיו מן הסתם לשיגרה יומיומית, אולי אפילו בעוד 10 שנים:
את מחייגת אל מנהל המכירות של סניף החברה שלך בסין, ותוך שניות קולחת ביניכם שיחה בעברית צחה (באוזנייך) וסינית צחה (באוזניו). אתה נוסע במבואות שדה התעופה שארל דה-גול שליד פאריס, תוהה איפה לעזאזל מחזירים את הרכב השכור. כל השילוט בצרפתית, כמובן. לחיצה על כפתור מקרינה מול עיניך (בעזרת מערכת חכמה המשולבת במשקפיך או בעדשות המגע שלך) את כל הנאמר בשלטים (המקושרים לאינטרנט), והנה ”voitur location” הופך באורח פלא ל"החזרת רכב".
תרגום סימולטני ממוחשב מכל שפה לכל שפה הוא חלום עתיק יומין עוד משחר נעוריו של המחשב. במדע הבדיוני "המתרגם האוניברסלי" הוא אמצעי שגרתי, שבאמצעותו משוחחים בקלות בני תרבויות שונות המפוזרות ברחבי היקום. (זוכרים את "דג בבל", מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה " של דגלס אדמס?)

"מתרגם אוניברסלי" כזה יישאר בגדר חלום עוד שנים רבות, אך קרוב לוודאי שאמצעים לתרגום סימולטני (או כמעט סימולטני) ממוחשב, עם אוצר מילים המותאם לצרכים מעשיים, ייכנסו בהדרגה לשימוש מעשי נרחב תוך 10 – 20 השנים הקרובות. התרגום הממוחשב היה אחד הנושאים הרבים שנבחנו לפני שנים אחדות ע"י המרכז לתחזית טכנולוגית באוניברסיטת תל-אביב (תחזיות נוספות מופיעות למטה). על פי ההערכה הקולקטיבית של המומחים, כבר בתחילת העשור השני של שנות האלפיים צפויות מערכות תרגום ממוחשב עברית-אנגלית המשולבות ברשתות הטלפון, ברמה דומה לזו של תרגום סימולטני אנושי. (אף כי הסינית אולי קשה יותר, אין הבדל מהותי בטכנולוגיית התרגום).

המחקר בתרגום אוטומטי, זיהוי דיבור, והמרת דיבור לטקסט (ולהיפך) התקדם מאוד בשנים האחרונות. חברת IBM, למשל, הדגימה אבטיפוס של מערכת תרגום של דיבור באנגלית לדיבור בסינית, הפועלת בעזרת מחשב נייד. המערכת מאפשרת לדובר אנגלית ודובר סינית לנהל שיחה חופשית בשפותיהם – אם כי בשלב זה אוצר המילים של המערכת מוגבל לנושאי שיחה מוגדרים (למשל, סיוע רפואי או התמצאות בתוך עיר). עוד 20 שנות מחקר ופיתוח במערכות מסוג זה, יחד עם עוצמת החישוב חסרת התקדים שתאפשר הננו-אלקטרוניקה העתידית, עשויות לחולל נפלאות. בטווח ארוך, לשימוש המוני בתרגום אוטומטי משולב ברשתות תקשורת עשויה להיות השפעה חברתית ותרבותית חשובה (שאפשר כמובן להתווכח על משמעויותיה): לא עוד השתלטות האנגלית על ה"כפר גלובלי", אלא שימור המגוון הלשוני. אפשר כמובן להתווכח על המשמעויות: יש שיאמרו שזה לא בהכרח חיובי – הבדלים בשפה ובתרבות היו מקור לאינספור סכסוכים ומלחמות. אבל כאן מדובר על תופעה חדשה (בטווח ארוך יותר מ-20 שנה) – תקשורת נוחה, מיידית וטבעית בין בני אדם ברחבי תבל, תוך שימור המגוון התרבותי ועם פוטנציאל של הגברת ההבנה ההדדית של בני תרבויות שונות.

אך נעזוב לרגע את התרגום. הבה נתבונן לרגע על המצב הקיים כיום בתחום התקשורת. האם חברות התקשורת השיגו כבר את היעד המצופה מהן של מתן נגישות לתקשורת נוחה ומיידית בכל רחבי תבל, גם ללא תרגום אוטומטי? האם אנחנו באמת שבעי רצון משרותי התקשורת הקיימים? האם באנו על סיפוקנו ביום שהטלפונים הסלולריים התחילו לשדר תמונות?

רחוק מזה, כמדומני. הטלפון הנייד והאינטרנט בצורתם הנוכחית רק עוררו צרכים רדומים, ועם האוכל בא התיאבון. הנה כמה דברים, לחלוטין לא דמיוניים, שלפחות אני אישית מצפה להם בשנים הקרובות (הרבה לפני ש"בזק" תהיה בת 40 בשנת 2024), ואשר הטכנולוגיות הקיימות והמתפתחות עשויות לאפשר אותם בסבירות גבוהה:
אני מצפה שאוכל ליצור קשר עם כל אדם שברצוני לשוחח איתו, בכל מקום על כדור הארץ, בעזרת מספר טלפון אישי (או פשוט בעזרת שמו), ולא משנה אם הוא (או אני) נמצאים בבית, במשרד, בלב ים, או במדבר. לא אכפת לי עם קולנו, המומר לאותות דיגיטליים, יגיע ליעדו דרך חוט נחושת, כבל, סיב אופטי, אנטנה סלולריות, לויין, או כולם גם יחד. העיקר שיגיע, באיכות גבוהה, ללא הפרעות וניתוקים, ובמחיר שווה לכל נפש. אני רוצה שלשם כך אוכל להשתמש באותו מכשיר, שישרת אותי בכל מקום, אם בתקשורת קוית ואם באלחוטית – אבל גם שאוכל למצוא תחליף מתאים בשעת צורך (נניח אם אשכח או אאבד את המתקשר האישי שלי) בכל פינת רחוב, שיזהה אותי מיידית ויאפשר לי גישה לרשת הגלובלית. אני רוצה להשתמש בו ללא חשש מסכנת קרינה. וגם בלי שיאזינו לי, יעקבו אחרי, או ישדרו לי פרסומות, ללא הסכמתי. אני רוצה לקבל את כל זה מספק אחד אמין, שאוכל להחליפו בקלות במתחרהו כל אימת שיתחשק לי. האם אלה ציפיות מוגזמות?

הלאה: אני רוצה אותה רמה של נגישות לא רק לקול אלא לכל צורות המידע שניתן לקידוד דיגיטלי: טקסט, תמונה, וידאו, ועד ל"מציאות מדומה" תלת-ממדית. אין לי עניין מיוחד בתמונות לא-איכותיות המרצדות על מסך זעיר של טלפון כמו הניידים של היום. אני מצפה למסך-כיס מתקפל דקיק שאוכל לפרוס לגודל של דף נייר, ו"להוריד" אליו, בכל זמן ובכל מקום את כל המידע הויזואלי או הטקסטואלי הנ"ל. כולל תמונת הוידאו של בן-שיחי, אם יבוא לנו. כחלופה לאותו מסך דמוי-נייר (וזול כמו נייר), אשמח לשקול גם משקפיים קלות שיקרינו תמונה תלת-מימדית הישר אל רשתיות עיני (ללא סיכון בריאותי כלשהו, כמובן). אני מצפה שהמידע יגיע אלי לא במהירות "האיטרנט המהיר" של היום, אלא הרבה יותר מהר. זו לא ציפיה מוגזמת, אם להסתכל על מה שזמין כבר היום לכ-12 מיליון תושבי דרום-קוריאה (40 מגה-ביט לשנייה, דו-כיווני, בדמי מנוי שווים לכל נפש). ואני מצפה ש"הסוכן החכם" שייצג אותי בעולם הוירטואלי של רשת האינטרנט העתידית יתקשר איתי בכתב או בדיבור, לפי נוחיותי, יאתר לי ביעילות ודייקנות את פריט מידע שאני זקוק לו (30,000 "פגיעות" ב"גוגל" זה נחמד, אך לא מספיק טוב בשבילי), גם אם אצטרך להיפרד מכמה עשיריות אגורה לשם כך.

עכשיו הגזמתי, אתם אומרים? אינני חושב כך. לא הזכרתי דבר שאינו אפשרי או שאינו נמצא בשלב כזה או אחר של מחקר ופיתוח. "בועה" או לא בועה, העתיד האמיתי של עולם המידע והתקשורת עוד לפנינו.

דוגמאות של התפתחויות עתידיות בתחומי מידע ותקשורת

עד שנת 2014: 
שימוש המוני בתקשורת מולטימדיה מכל ולכל מקום בעולם, בעזרת מסוף-כיס נייד (קצבי תקשורת של עשרות מגה-ביט לשנייה) 
השגת קצבי תקשורת של
פטה-ביט לשניה (מיליון גי'גה-ביט) בסיב אופטי 
שימוש המוני ברשתות חסינות בפני
פריצה 
טכנולוגיה לזיהוי אוטומטי של וירוסי מחשב ויצירת "חיסון" בהתאם 

שימוש
המוני ברשתות מהירות (מאות מגה-ביט לשניה) בעלות כ-20$ לחודש 
פיתוח מערכת
לתרגום ממוחשב (עברי-אנגלי) משולב בתקשורת טלפון 
רשתות תקשורת כל-אופטיות,
לרבות מיתוג אופטי (ללא המרת אותות אור לחשמל) 
שימוש המוני בחיפוש מידע
מולטימדיאלי בספריות וירטואליות – לרבות סרטי וידאו, תכניות טלויזיה, מוסיקה, צלילים…

עד שנת 2024-2030: 

שימוש המוני בטלוויזיה עם תמונה תלת-ממדית (ללא צורך במשקפיים מיוחדים) 
ממשק מהיר וישיר
מוח-מכונה 
נגישות מיידית, מכל מקום בעולם ולכל אדם, למידע (על כל סוגיו) לו הוא
זקוק 
יכולת לקרוא מידע האגור בתוך המוח האנושי, בעזרת מכשור אלקטרומגנטי

מקורות: 

 (1)סקר מומחים של המרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית ליד
אוניברסיטת תל-אביב
 ( 2)
תחזית טכנולוגית של המוסד הלאומי למדע בארה"ב (NSF)

מאמר זה הופיע (בשינויים קלים) בגליון חגיגי של מגזין "בזק", "על הקו", שפורסם לרגל 20 שנה להקמת החברה.