בשנת 1983 כתב מבקר ספרות אמריקני שאם סטניסלב לם לא יזכה בפרס נובל לספרות עד סוף המאה ה-20, יהיה זה רק משום שמישהו ילשין לשופטים שהוא כותב מדע בדיוני. לם לא זכה בפרס נובל (אף כי רבים המליצו על מועמדותו), אך הוא זכה להערכה רבה של עשרות מיליוני קוראים נאמנים בכל רחבי העולם, ובמיוחד מחוץ לארה"ב. רבים ראו בו את אחד מגדולי הסופרים במחצית השניה של המאה ה-20, וההערצה לכתיבתו המקורית, השנונה, העמוקה ורבת הרבדים חרגה הרבה מעבר לחוגי חובבי המד"ב המוצהרים.
לם הלך לעולמו בגיל 84 ב-27 במרץ בעיר קרקוב בפולין, בה בילה את רוב שנותיו אחרי מלחמת העולם השניה (הוא נולד בעיר לבוב, שהיתה שייכת לפולין לפני המלחמה ואשר נמצאת כיום בשטחה של אוקראינה). עם לכתו איבדנו, ללא ספק, את אחד מענקי ספרות המדע הבדיוני, ואת אחד המוחות המבריקים של עשרות השנים האחרונות.
אילו התבקשתי להמליץ על ספר אחד ויחיד לאדם שלא קרא (ואולי גם לא יקרא יותר) ספרות מדע בדיוני, הייתי בוחר ללא ספק ב"סולאריס", ספרו הנודע ביותר של לם, שתורגם ל-41 שפות. "סולאריס" יצא לאור בפולין בשנת 1961. אחרי שתורגם לאנגלית, כתב עליו הסופר והמבקר הבריטי בריאן אולדיס כי זהו אחד הספרים הגדולים של העשור, וזאת על אף שהתרגום האנגלי של הספר היה רחוק מאד משלמות, בלשון המעטה. למעשה הוא תורגם מכלי שני – מהתרגום הצרפתי, ולא מעט משפטים ואף קטעים חשובים (וקשים לתרגום) אינם מופיעים בו כלל. עובדה מצערת זו התבררה לי כאשר בשנת 1980 תרגמתי את הספר מפולנית, תוך שאני פוזל במקביל אל התרגום האנגלי. (הספר יצא לאור בגרסתו העברית הראשונה בהוצאת "היפריון" ו"מועדון קוראי מעריב" ב-1981. מהדורה מחודשת הוצאה לאור ב-2003, בהוצאת "כתר").
את "סולאריס" קראתי לאחר שראיתי את גרסתו הקולנועית הראשונה, זו של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי, משנת 1972. כמו רבים אחרים נשביתי בקסמו המהפנט של הספר, בשימוש המתוחכם בשפה ובדמיון לתאור מהמם של עולם זר ומוזר במידה קיצונית, תוך תהיה על מגבלות היכולת האנושית לחקור, להבין ולקיים תקשורת עם ישות תבונית לא-אנושית, זרה ומוזרה עד אימה – האוקיינוס החי של סולאריס. תוך כדי נסיונות, פתטיים כמעט, לחקור את האוקיינוס המסתורי, נחשפים החוקרים האנושיים לדברים המפחידים באמת – השדים החבויים בנפשם הם. אלה רודפים אותם פיסית ממש, כשהם לובשים צורה גשמית בהתערבות כוחותיו הבלתי מובנים של האוקיינוס. הסיטואציה הזאת, בנוסף להיותה בסיס לעלילה מרתקת, איפשרה ללם לומר אי-אלו דברים (סרקסטיים למדי, כדרכו), על נפש האדם ופחדיו, על טבעו של המחקר המדעי, ועל התכלית (או היעדר התכלית) של הכמיהה למגע עם תבונה חייזרית. מרכיבים מרובי-רבדים אלה, בשילוב שימוש וירטואוזי בשפה ובדמיון, עושים את "סולאריס" למשהו הקרוב מאוד לספר מד"ב "מושלם" – בהנחה שיש דבר כזה. ועוד לא הזכרתי רבדים תרבותיים, פסיכולוגיים ולשוניים נוספים, הקשורים קרוב לוודאי לשורשים היהודיים של לם. על אלה אפשר ללמוד מסקירותיו המאלפות של אברהם יוסף (העוסקות במכלול יצירתו של לם), "פשר סולאריס", "לם הארוטי" ו"הגלוי והנסתר ביצירות סטניסלב לם" שפורסמו באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני.
"סולאריס" – גרסת 2003 (הוצאת "כתר")
"סולאריס" – גרסת 1981 (הוצאת "היפריון")
לם לא אהב במיוחד את העיבוד הקולנועי של טרקובסקי ל"סולאריס", ואל הגרסה הקולנועית החדשה של סודרברג (מ-2003) התייחס בלגלוג, תוך שהוא טורח לציין שאין לו כוונה לצפות בסרט. באתר האינטרנט של לם (המנוהל ע"י בנו תומש בפולנית ובאנגלית) הוא סיפר שקרא בעיתון "ניו-יורק טיימס" שהסרט של סודרברג הוא "סיפור אהבה הממוקם בחלל החיצון". "למיטב ידיעתי," הגיב לם באירוניה אופיינית, "הספר לא הוקדש לבעיות ארוטיות של אנשים בחלל החיצון…", ובהמשך הדברים כתב: "…כמחבר 'סולאריס' אני חוזר ומציין שרציתי רק ליצור תמונה של מפגש אנושי עם משהו שבוודאי קיים, אולי באופן רב-עוצמה, אך שאינו ניתן להמרה למושגים, רעיונות או דימויים אנושיים. אשר על כן קראתי לספר 'סולאריס' ולא 'אהבה בחלל החיצון'."
כאיש בעל ידע רב-תחומי ובעל חשיבה מקורית ויוצאת דופן, לם התארח בכינוסים אקדמיים שונים, כמו למשל הכנס האירופי הבין-תחומי INSTRAT בו לקחו חלק פילוסופים, בלשנים, סוציולוגים, מדעני תפיסה, ועוד. הוא אף היה הלא-מדען היחיד שהוזמן להשתתף בועידה האמריקנית-רוסית הראשונה בנושא אינטליגנציה חוץ-ארצית (CETI), בשנת 1971. בעשרים השנים האחרונות מיעט לם לכתוב סיפורת, והתמקד בכתיבת ספרי הגות, מאמרים ומאסות בנושאי פילוסופיה, חברה ועתידנות. באתר האינטרנט שלו הרבה להתבטא בענייני דיומא, תוך שהוא מביע מדי פעם ביקורת מושחזת על ארועים פוליטיים (זכור לי שאחרי פיגועי הטרור של ה-11 לספטמבר 2001 במגדלי התאומים והפנטגון העיר לם שהוא לא יתפלא אם נשיא רוסיה פוטין "הרביץ בסתר ריקוד קוזצ'וק קטן בקרמלין").
לם לא העריך במיוחד, אם להתבטא בעדינות, את המד"ב האמריקני, והיה ביקורתי למדי כלפי הז'אנר כולו. בשנות השבעים הוא כתב מאמר שבו כינה את ז'אנר המד"ב בשם "מקרה אבוד עם יוצאים מהכלל". בתואר "יוצא מהכלל" בין היוצרים האמריקניים התכוון לם לפיליפ ק. דיק, הסופר האמריקני היחיד שאותו העריך הערכה רבה (דיק עצמו, כנראה בהשפעת מחלת נפש, כתב מכתבים ל FBI ובהם טען שסופר בשם לם כלל אינו קיים והוא המצאה של קבוצות מרקסיסטיות חתרניות המשתמשות במד"ב כדי לחדור למוקדי השפעה בארה"ב). פרשיית יחסיו של לם עם אגודת סופרי המד"ב האמריקניים, SFWA , היא סיפור בפני עצמו, ולו שתי גרסאות סותרות. ב-1973 העניקה האגודה ללם חברות כבוד, וכעבור שנים אחדות ביטלה אותה. עד כאן יש הסכמה על העובדות. אין הסכמה באשר לסיבות לביטול החברות. לפי טענה אחת, בה החזיק לם עצמו, חברותו בוטלה בשל ביקורתו הקטלנית על המד"ב האמריקני. לפי הגרסה הרשמית של SFWA, חברות כבוד באגודה מוענקת לסופרים שספריהם אינם מוצאים לאור בארה"ב. לאחר ש"התגלה" שאחדים מספריו כן פורסמו בארה"ב, התברר שהוא אינו זכאי עוד ל"חברות של כבוד", והוא יכול כמובן להרשם כחבר רגיל אם ישלם את דמי החברות. לם ראה בכך פגיעה בכבודו וסרב. מהי הגרסה הנכונה? אולי יש בשתיהן משהו מן האמת – תערובת של כבוד פולני ודוגמטיות אמריקנית.
ההומור המושחז של לם בא לידי ביטוי יותר בספריו האחרים אבל לדעתי סממנים שלו מצויים גם ב"סולאריס", במיוחד בתאור תולדות המחקרים על האוקיאנוס המסתורי, הנראה פה ושם כקריקטורה של המחקר המדעי (או שמא תאור נאמן שלו?), כשם שיצירי האוקיאנוס הם קריקטורות (או שמא העתק נאמן?) של מחשבות אנוש מודחקות. הומור פרוע יותר מצוי בשפע בסיפורי איון טיכי, הטייס פירקס, וכמובן במעשיותיהם של הצמד המופלא טרול וקלפציון. אלה מגיעות לשיאי ההומור הגרוטסקי באסופת הסיפורים הנהדרת "הקיבריאדה", שם מגחך לם על פנים רבות של הסכלות האנושית, כמו נתיב היסורים של המרדף אחר אושר עילאי.
הייתי יכול לסיים רשימה זו באומרי שכעת ימשיך לם מן הסתם לגחך על סכלותנו ממרומים, אבל אמירה כזאת בוודאי לא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא היה רחוק מאד מאמונות דתיות או מיסטיות למיניהן, והתייחס בביטול לכל אמונה לא רציונלית (סיבה נוספת לחיבתי הרבה אליו). בתשובה לשאלה של גולש ("אינטרנאוט" בלשונו של לם) באתר האינטרנט שלו בנוגע לאמונה בעולם הבא, כתב לם כך: "למרות שיש כאלה שרואים בי סופר מד"ב, אני רציונליסט ובו בזמן ספקן נורא. אינני מאמין במשולשי ברמודה או בעב"מים, וגם לא בטלפטיה ופסיכוקינזיס, בחיים רוחניים של צמחים ובעוד אלפי הבלים המצויים בספרות זו. אם אי-פעם כתבתי משהו על אלה בספרי, זה היה רק בהקשר אבסורדי-הומוריסטי. אינני מאמין גם בחיים לאחר המוות, כיוון שאין על כך ולו שמץ של ראיה מדעית".
על כן, לסיום, אציין רק שאף כי רבות מיצירותיו של לם תורגמו לעברית, עדיין יש רבות שטרם תורגמו ואשר ראוי שיתורגמו. לדוגמה, הספרים "קול אדוניו" ו"פיאסקו" (הרומן האחרון שכתב), או קובץ הסיפורים "המסכה".
לא נותר אלא לקוות שיקום במהרה יורש ספרותי מסדר הגודל של ענק כמו לם, שהרי, כפי שנכתב בשורה האחרונה של "סולאריס", "…טרם חלף זמנן של נפלאות האימה".
פורסם (בשינויים קלים) באתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה.
לקריאה נוספת: סקירה על ספרי לם מאת רמי שלהבת.
"פיאסקו" (הרומן האחרון של לם) – גרסה צ'כית
"הקיבריאדה" – גרסה יפאנית
העתיד זה לא מה שהיה פעם 
