האם אנדרואידים קוראים ספרים אלקטרוניים?

יש אולי משהו סמלי ומעורר הרהורים בעובדה שהגיליון המודפס האחרון של כתב העת "המימד העשירי" של האגודה הישראלית למדע בדיוני מתפרסם חודשים אחדים אחרי צאתו לאור של גיליון 45 של "פנטסיה 2000", שהופיע חד-פעמית לציון 30 שנה לגליון הראשון של אותו מגזין.

"פנטסיה 2000", שהייתה לי הזכות להימנות עם מייסדיו ועורכיו, נולד למעלה מעשור לפני עידן האינטרנט, ובשנות קיומו הספורות (1979-1986) חווה לפחות שני שלבים במהפכה הטכנולוגית שהתחוללה בעולם הדפוס – מהפכה שעודנה נמשכת, וסופה מי ישורנו.
קשה להאמין, אבל בתחילת דרכו של המגזין היינו נוסעים לבית הדפוס עם ניירות מודפסים במכונת כתיבה, מוסרים לסידור, ועושים תיקוני הגהה בעיפרון על דפי נייר, שלא לדבר על טיפול בתמונות העטיפה בחו"ל בהיעדר אמצעים מתאימים בארץ…
"המימד העשירי" נולד בעידן אחר, עידן האינטרנט, המחשב האישי, המידע והתקשורת הדיגיטליים, והדפוס הדיגיטלי. זהו עידן שבו החידושים הטכנולוגיים רודפים זה את זה בקצב גובר והולך. מה שהיה חדשני ועתידני אתמול, נעשה שגרתי היום ומיושן מחר. זהו עידן שבו מרחפים סימני שאלה על עתיד הספר וכתב העת המודפס, עתיד ההוצאה לאור בכלל, אולי אפילו עתיד המילה הכתובה והאופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה, מפיצים וקולטים רעיונות, ומספרים סיפורים.

על "עולם ללא נייר" או לפחות "משרד ללא נייר" נכתבו ספרים ומאמרים עוד לפני שנים רבות, מייד כשהפציע עידן המידע האלקטרוני. באופן אירוני משהו, רוב הספרים והמאמרים הללו הודפסו על נייר. ספק-אנקדוטה טוענת שכמות הנייר שהוקדשה לאינספור ספרי הלימוד וההדרכה בנושאי העולם הדיגיטלי – מדריכי תוכנה ושימוש במחשבים – עולה על כל כמות הנייר שנצרכה להדפסת כל הספרים שקדמו להם. אולי זה נשמע מצחיק, אבל במקומות שונים בעולם שבהם חוששים מאבדן מידע דיגיטלי המאוחסן באמצעים אלקטרוניים נוהגים לגבות ולשמר את המידע הזה על ידי הדפסתו על נייר! (לא מאמינים? חפשו למשל מידע על פרויקט "פאפירוס" של ספריית בוואריה במינכן, העוסק בשימור ארוך-טווח של מידע דיגיטלי על ידי הדפסה איכותית של רצפי סיביות על נייר).
אבל גם אם העולם שבו לא מתעללים עוד בעצים כדי להפיק מהם נייר אינו נראה עדיין באופק, משהו בכל זאת קורה בעולם ההוצאה לאור, ובמיוחד בתחום העיתונות וכתבי העת. עתידה של העיתונות המודפסת כלל אינו ברור. ייתכן אפילו שקיצה קרוב. אין זה מקרה ש"המימד העשירי" מפסיק להתקיים (לפחות בצורתו המודפסת), ואילו "בלי פאניקה" המקוון לא נכנס לפאניקה, גם כאשר ענקים כמו ה"ניו-יורק טיימס" רועדים וחרדים לעתידם. יותר ויותר אנשים, ובמיוחד אנשים צעירים, לא מבינים בשביל מה לקנות עיתון כאשר אפשר למצוא הכל ברשת. תוך כדי כתיבת שורות אלה אני רואה כתבה באחד המוספים הכלכליים המדווחת על ירידות חדות במכירות של כתבי עת מודפסים ברחבי העולם.

בשנת 2005 נפל דבר במערכת של "טכנולוג'י רביו", אחד מכתבי העת המובילים בעולם העוסקים בחידושים טכנולוגיים, ואחד הוותיקים שבהם (הוא נוסד בשנת 1989 על ידי מכון MIT היוקרתי). עורכו החדש, ג'ייסון פונטין, החליט לאור התהפוכות והאתגרים שהציבו בפניו האינטרנט והעיתונות המקוונת לצמצם את מהדורת הדפוס, להפוך את המגזין מירחון לדו-ירחון, ולהרחיב ולהעשיר במידה ניכרת את המהדורה המקוונת של העיתון באינטרנט. כדי להדגיש את עוצמת השינוי בישר פונטין לקוראיו בשורה שבוודאי זעזעה מוציאים לאור מהדור הקודם: ה"טכנולוג'י רביו", כך אמר פונטין, הופך מעיתון שיש לו אתר אינטרנט, לאתר אינטרנט שיש לו גם עיתון. כיום, כמות קוראי המהדורה המקוונת של המגזין עולה בהרבה על קוראי המהדורה המודפסת, וכך גם ההכנסות (בניגוד למהדורה המודפסת הגישה לגרסה המקוונת היא בחינם, וההכנסות ממנה הן כמובן מפרסומות בלבד).
יש להניח שמוציאים לאור של רוב העיתונים התלבטו מאז, ורבים מתלבטים כיום, אם ללכת בדרכו של פונטין, ואולי אפילו לזנוח את מהדורת הדפוס לחלוטין. אני נוטה להסכים עם אלה הסבורים שנגזר גורלה של העיתונות המודפסת לחלוף מן העולם בעתיד הלא רחוק (ברובה הגדול, אם לא כולה). ספרים הם כבר סיפור אחר, ועוד נגיע לכך.

למען האמת, ההתפתחות הזאת לא הייתה צריכה להפתיע. בכל הקשור לכתבי עת אקדמיים, כבר בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת היה די ברור שהכיוון המתבקש הוא לעבור לגרסאות אלקטרוניות, במיוחד לאור המגמה המתמשכת של התייקרות הנייר, הוזלת האחסון של מידע דיגיטלי, ולא פחות מכך לאור הערך המוסף שהציעה הרשת, כמו שילוב סרטוני וידאו, דיונים מקוונים, עדכונים מהירים וכו'. חתן פרס נובל פרופ' ג'. לדרברג אמר בשנת 1994, בהתייחסו לעתיד הספריות האוניברסיטאיות לאור צמצום תקציביהן והתייקרותם של כתבי העת: "יש תהליך של ביטול רכישות בספריות רבות. לא ירחק היום שבו מוסד אחד יחזיק בפרסום המקורי וכל היתר ישיגו אותו בהשאלה בין-ספרייתית. זהו אבסורד. יהיה רק עותק אחד מודפס, ויצטרכו לשלם מיליון דולר בשביל המנוי". עקרונית הוא צדק, כמובן, חוץ מהעובדה שגם על מוסד ההשאלה הבין ספרייתית אבד הכלח כשהעותק האלקטרוני ניתן להעברה מיידית מכל מקום לכל מקום. אמנם המצב בספריות האוניברסיטאיות וההוצאה לאור של כתבי עת אקדמיים אינו זהה בדיוק לספריות ציבוריות וכתבי עת אחרים, אך לאורך זמן תהליכי השינוי דומים.

כמו במקרים רבים אחרים, סופרי מדע בדיוני הבינו את התהליכים הרבה יותר מוקדם. ארתור סי קלארק המנוח היטיב להבין יותר מאחרים את ההשלכות של טכנולוגיות המידע והתקשורת החדשות, עוד מהימים שהוא עצמו הגה את הרעיון של לווייני התקשורת הגיאו-סינכרוניים בשנות ה-40 של המאה הקודמת. וכך כתב קלארק בספרו "קולות מן השחקים" בשנת 1965, הרבה לפני עידן האינטרנט והרבה לפני פרויקט סריקת הספרים השאפתני של "גוגל":
"רשת התקשורת […] תאפשר לתודעה של נכדינו להבזיק הלוך ושוב על פני הפלנטה. הם יוכלו ללכת לכל מקום ולפגוש כל אחד בכל זמן, בלי להתרוצץ מחוץ לבתיהם. כל המוזיאונים וכל הספריות שבעולם יהיו שלוחות של חדרי המגורים שלהם."
בספרים אחרים של קלארק (ולא רק שלו) תוארו מכשירים שמזכירים את המחשבים הניידים או הטלפונים הסלולריים של היום. אני מניח שאילו נוסע בזמן מהעתיד היה מתייצב בפני קלארק לפני 50 שנה ומראה לו את ה"אייפון" של היום, הדבר היחיד שהיה אולי מפתיע את קלארק היה העובדה שמשום מה אי-אפשר לקרוא דרכו כל ספר שנכתב אי-פעם (שלא לדבר על הקושי התמוה בהחלפת סוללה).

אם כבר מדברים על ראיית הנולד של סופרי מדע בדיוני, די מדהים לקרוא היום סיפור של סופר כמעט נשכח, מוריי ליינסטר, בשם “A logic named Joe” שנכתב כ-20 שנה לפני "קולות מן השחקים", בשנת 1946. תוכלו למצוא שם צגים המציגים תמונות וטקסטים שמגיעים מרשת תקשורת דמוית אינטרנט, מאגרי מידע על כל נושא שניתן להעלות על הדעת (הכוללים גם קטעי וידיאו), הצגת חדשות עיתונאיות עדכניות על הצג, מקלדת שבעזרתה מקלידים פקודות חיפוש, נגישות לרשת במסופים בבתי קפה (מופעלים במטבעות), ואפילו ממשק דיבור. תחליפו את המילה "לוג'יק" שבסיפור במילים "מחשב אישי" ו"אינטרנט", ותקבלו את המציאות הטכנולוגית של היום, פחות או יותר.

יש מי שיאמרו, בוודאי, שלא צריך להתלהב יותר מדי מהאינטרנט, כי מרוב שטויות כל הדברים הטובים הולכים לאיבוד, ובמקום אנשים משכילים ומעמיקי-חשיבה, קוראי עיתונים וספרים איכותיים של פעם, האינטרנט מצמיח דורות של אנשים שטחיים הדורשים סיפוק מיידי, צופים בסרטונים מטופשים ב"יו-טיוב" (ומתנשאים על חסרי התרבות שבוהים ב"אח הגדול" בטלוויזיה), אלופים ב"העתק והדבק" של קטעי מידע (מישהו אמר "ויקיפדיה"?) שאת רובם אין הם מסוגלים להבין לעומק, שלא לדבר על יכולת לכתוב מספר עמודים מנוסחים כהלכה. זה אולי נכון במידה מסוימת ולגבי אנשים מסוימים, אבל כדי לראות את הדברים בפרופורציה, כדאי להיזכר בדבריו של אנג'לו פוליציאנו, אינטלקטואל איש פירנצה מהמאה ה-16, אשר הגיב להמצאת מכבש הדפוס של גוטנברג בבוז: "עכשיו הרעיונות האוויליים ביותר יוכלו להיות משוכפלים באלפי עותקים ומופצים למרחקים". 500 השנים שחלפו מאז לא הובילו לטכנולוגיה שתמנע הפצת רעיונות אוויליים, אבל תארו לכם את 500 השנים הללו בעולם ללא ספרים מודפסים.

ומה באשר ל-500 השנים הבאות? האם הספר המודפס ייעלם בעקבות העיתון המודפס? היו כבר נסיונות לשווק דגמים אחדים של "ספר אלקטרוני", נסיונות שכשלו, אבל זה לא אומר שעתידו של הספר המודפס מובטח. יש סימנים לכך שהגרסה המשופרת של ה"קינדל" של אמזון מצליחה למדי. בעיני אנשים שנולדו אל עידן המחשב והטלפון הנייד קריאת ספר ממסך ולא מדפי נייר לא נראית מוזרה. מה זה משנה היכן וכיצד מוצגות המילים? אני מודה שגם אם זה לא נראה לי ממש מוזר, אני חושב שארגיש בחסרונם של ספרים מודפסים אם אכן ייעלמו. יש לי זכרונות ילדות מספרים שהעניקו לי לראשונה את חוויית הקריאה, שהם עדיין איתי, ושאותם אני מזהה עד היום בהנאה – לפי הריח שלהם, לפעמים לפי תחושת המגע של הכריכה המרופטת או הנייר. ילדים שנולדים היום, ואולי אפילו מי שנולדו לפני 10-20 שנה, ככל הנראה לא יבינו בכלל על מה אני מדבר. האם יש בכלל חשיבות לקשר הנוסטלגי הזה אל הספר המעלה אבק על המדף? בעוד שנים אחדות ייתכן מאוד שהטכנולוגיה של מה שנקרא "נייר אלקטרוני" תגיע לבגרות, וכל השאלות האלה יהפכו למגוחכות. אולי. דמיינו מסע בזמן 500 שנה אל העתיד ושאלו את עצמכם האם תראו שם ספרי נייר מודפסים, כמו היום. האם חייזרים בעלי טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר משלנו בכלל קוראים ספרים? האם, על משקל כותרת ספרו המפורסם של פיליפ ק. דיק, אנדרואידים קוראים ספרים אלקטרוניים?

 

בינתיים, הטכנולוגיה אכן מתפתחת לעבר נייר אלקטרוני שיהיה לו סיכוי לפרוץ לשימוש המוני אחרי שיעבור את מה שהמומחים מכנים "מבחן BBB" (ראשי תיבות באנגלית של מיטה, חוף, ואמבטיה – המקומות שבהם הנייר האלקטרוני אמור לתפקד בלי להתקלקל), יחד עם חוויית קריאה שלא תפחת מזו שמעניק עמוד מודפס באיכות גבוהה, ואולי אף תעלה עליה. הדורות הבאים של נייר אלקטרוני יתבססו על חומרים חדישים כמו ננו-צינוריות פחמן או החומר החדש "גרפין" ורכיבים אלקטרוניים גמישים, חומרים "חכמים" למיניהם ועוד כל מיני דברים טובים. כשרואים את הטכנולוגיות הקיימות או המפציעות כיום, לא קשה לדמיין מסך דקיק וגמיש, דמוי נייר איכותי, שמגולגל בתוך משהו שנראה כמו עט (או מקופל בתוך ארנק קטן) וניתן לפרישה, אולי "מתקשח" בתגובה למגע אצבע, ומאפשר גם לקרוא טקסט בנוחות מרבית בכל תנאי התאורה (גם כשהוא חשוף לאור שמש ישיר), וגם לצפות בווידאו ולגלוש ברשת. או מקרן זעיר המשולב בהכלאה של מחשב-טלפון נייד, ומקרין טקסט או תמונות בכל גודל רצוי. או מכשיר לייזר ממוחשב זעיר המשולב במשקפיים, המקרין תמונה ישירות על הרשתית כשהתחושה של המתבונן היא כאילו הוא רואה מולו מסך (או דף נייר). או (בעתיד קצת יותר רחוק) ממשק ישיר אל המוח.
ואולי גם כאשר כל הטכנולוגיות הללו יהיו זמינות, אמינות, זולות, וכיפיות לשימוש, עדיין אנשים ירצו להחזיק על המדף את "הספרים של פעם"? כשאני מהרהר על סוגיה זאת, אני נזכר באחת התגובות בפורום המד"ב, אחרי שהופיע גליון 45 של "פנטסיה 2000" ומישהו העיז (ברוב חוצפתו) להעביר ביקורת על תכניו: "מאז שרכשתי את הגליון", כתבה מגיבה בשם "חבצלת", "אני ממששת אותו, מלטפת את דפיו, מעבירה ממקום למקום בבית כדי למצוא את הנקודה הנכונה בשבילו. לא העליתי על דעתי שצריך גם לקרוא אותו!"

כשחושבים על זה, יש משהו בתגובה המשעשעת הזאת. הרי במקום מהדורה מודפסת יכולנו להוציא מהדורה מקוונת של גליון 45.  יכולנו? כן, אבל הקוראים שהתגעגעו ל"פנטסיה 2000" כנראה לא היו סולחים לנו. הם רצו גליון שאפשר לממש, ללטף, להריח, ולהניח על המדף. אז אולי העיתונים והמגזינים הולכים להיעלם, אבל מן הסתם בעתיד הנראה לעין ההשתוקקות להחזיק מוצר פיסי ביד, למזכרת, לא תיעלם. ובמיוחד אם מדובר בספרים. אולי צודק אחד המומחים בתחום ההוצאה לאור שאמר לאחרונה שהספר הוא מזכרת, על המו"לים להבין סוף סוף שהם פועלים בעסקי מזכרות, ולשנות את כללי המשחק בהתאם. לא בטוח אם הסופרים יסכימו איתו, אבל אולי אכן יתפתח דו-קיום בין שתי צורות של הפצת היצירה הספרותית הכתובה: צורה המונית המתבססת על אמצעים אלקטרוניים למיניהם, החל מהטלפון הנייד ועד לנייר האלקטרוני והמציאות הוירטואלית, עם כל המולטי-מדיה והפונקציות האינטראקטיביות שנייר רגיל אינו יכול לתת, ובצידה – מהדורות דפוס מהודרות ומרהיבות, למזכרת…

 

הספר האלקטרוני "קינדל 2.0" של "אמזון"

 

אך השאלה המעניינת באמת היא לא עתיד הספר המודפס (אולי באמת לא משנה איך מוצגות האותיות), אלא עתיד המילה הכתובה, אולי עתיד המילה בכלל. האם הודות לאמצעים הויזואליים והחושיים שהמדיום האלקטרוני מאפשר נוותר על המילה הכתובה ונשתמש בתמונות, סרטים, קול, מישוש, ריח? האם תהיה זאת התקדמות ביכולות התקשורת ובכישורים המנטאליים של האדם, או שמא נסיגה? הרי משם התחלנו, לפני שהמצאנו את הכתב.

האם ניתן לספר סיפורים, להעביר רעיונות, לפתח תיאוריות, לשאול שאלות, שלא באמצעות מילים? המילה הכתובה, שאיפשרה להעביר ולהפיץ את המילה המדוברת לכל אחד ולכל מקום, היא הכלי שפיתח את החשיבה והאינטלקט האנושי. לא הייתי ממהר לוותר על זה. אבל אולי נכונה גם הדעה שעדיין לא התחלנו להבין, שלא לומר למצות, את הפוטנציאל של העידן הדיגיטלי. אנחנו מדברים הרבה על "מדיה חדשה", אבל בינתיים עשינו בה רק נסיונות ראשוניים ומהוססים, ואולי אנחנו עדיין שבויים בתפישות שנולדו והתפתחו בעולם של כתיבה והדפסה על נייר, והתקיימו כך (בהצלחה מרובה, יש לציין) מאות בשנים. אולי אנחנו עדיין משחקים בצעצועים האלקטרוניים בלי להבין מה באמת אפשר לעשות בהם? האם מישהו באמת חושב ש"פייסבוק" ו"יו-טיוב" וכל ה"בלוגוספירה" כולה הם פסגת היצירה?
מי שהיה עורך המגזין "הארפר'ס", ההיסטוריון לואיס לאפהם, טוען שכל מה שיש היום ברשת אינו אלא התחלה גסה ופרימיטיבית, לא תרבות של ממש. השינוי, לדעתו, יתרחש לאט ובהדרגה, תוך התנסות ולמידה של האפשרויות האמיתיות. הוא מציין שמאז המצאת מכבש הדפוס עברו מאה שנים ויותר עד שקמו יוצרים כמו שייקספיר וסרוואנטס. נראה מה יהיה מאה שנים אחרי תחילת השימוש ההמוני באינטרנט. מן הסתם מצפות לנו אי-אלו הפתעות.

ומה יהיה גורלה של טכנולוגיית הדפוס, שכאמור עברה כמה וכמה מהפכות מאז גוטנברג? בדרך הפתלתלה של התפתחויות טכנולוגיות, ייתכן מאוד שהיא תתפתח ותפרח, אבל לאו דווקא כדי להדפיס טקסטים ותמונות על נייר. טכנולוגיות הדומות להזרקת דיו מפותחות בכדי לייצר מוצרים בהדפסה (במקום דיו מותזים חומרים שונים על משטח, שכבה אחר שכבה) – בשלב זה ניתן לייצר בשיטה כזאת בין השאר רכיבים אלקטרוניים, ואפילו סוללות זעירות. בעתיד עשויה להתפתח תעשייה של מוצרים המודפסים לפי דרישה, אולי אפילו באופן עצמאי בכל בית. זהו נושא מעניין בפני עצמו (ראו מאמרי "חפיצים במרשתת").
גוטנברג או מפתחי מדפסות הזרקת הדיו לא היו יכולים להעלות על דעתם שהמצאתם תעבור גלגול צורה שכזה ותשמש להדפסת חפצים במקום אותיות או תמונות. אבל גלגולים משונים כאלה קורים פעמים רבות במדע וטכנולוגיה. ממציאי הטלפון היו בטוחים שאחד מיישומיו יהיה העברת קונצרטים מוסיקליים למנויים דרך קווי הטלפון (והדבר אכן נעשה בפועל במקומות מסוימים, בשלהי המאה ה-19). ממציאי הרדיו, לעומת זאת, לא חשבו כלל על שידורי מוסיקה, אלא על תקשורת עם אוניות בלב ים. המציאות פנתה לאפיקים אחרים, והתוצאה הייתה הפוכה. ומי היה מאמין, בימיו הראשונים של הטלפון הסלולרי, שהמכשיר הקטן הזה יעביר תמונות, יגלוש ברשת, יתאחד עם המחשב הנייד, ומהמסך שלו נוכל לקרוא מאמרי עיתונות בנוחות יחסית? זה מה שיפה ביצירתיות והחדשנות הטכנולוגית, כשהיא מתחברת לצרכים חברתיים.

דבר אחד כנראה לא ישתנה עוד הרבה זמן, והוא הצורך הבסיסי של החברה והתרבות האנושית להפעיל את הדמיון, להמציא ולספר סיפורים. קשה לראות את התרבות האנושית מתקיימת ומתקדמת בלי זה. איך יסופרו ויופצו הסיפורים בעתיד, והאם זה יהיה באופן שונה לגמרי ממה שהיה עד כה? ייתכן שכן. תחשבו לרגע: אם תיכנסו לאתר של אוניברסיטה, איפה תחפשו חוקרים העוסקים בסיפור סיפורים? במחלקה לספרות? במחלקה לתיאטרון? לא בהכרח. תגלשו לאתר שלMedia Lab במכון MIT, המעבדה המובילה בעולם בתחום המדיה הדיגיטלית העתידית, ותמצאו מרכז מחקר חדש שהוקם שם לאחרונה: "המרכז לסיפור סיפורים עתידי" (Center for Future Storytelling). אפשר בהחלט להתחיל להמציא סיפורי מדע בדיוני מוצלחים על האופן שבו יסופרו סיפורי מדע בדיוני בעתיד.

 

המאמר פורסם בגליון מס' 36 (אפריל 2009) של "המימד העשירי", כתב-העת של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On אפריל 14, 2009 at 9:09 am

    מעניין לחשוב אילו השפעות יהיו לספרים האלקטרוניים על שוק הספרות העולמי. מכיוון שלא יהיה צורך יותר להדפיס ספרים בבתי דפוס, ההשקעות של חברות הוצאה לאור בהוצאת ספרים חדשים יסתכמו בהוצאות שיווק ופרסום, מה שיאפשר להן להוציא הרבה יותר ספרים לאור.
    מצד אחד זה יגרור אינפלציה בכמויות ספרי הזבל, אבל מצד שני זה יתרום רבות לסופרים שכותבים לפלחי שוק קטנים יחסית – לדוגמה סופרי פנטזיה ומד"ב בעברית. זאת בייחוד לאור העובדה שצרכני פנטזיה ומד"ב נוטים להיות חובבי גאדג'טים טכנולוגיים ויהיו בין הראשונים לאמץ את הספרות האלקטרונית.

    כמו כן, כנראה שאיקאה ויצרניות מדפי הספרים יפסידו הרבה כסף, ואנשים שמעוניינים לעשות רושם אינטליגנטי על סביבתם יאלצו למצוא פתרונות ריהוט חדשים לביתם שיעידו על רמתם האינטלקטואלית הגבוהה במקום כונניות הספרים.

  • יפתח  On אפריל 14, 2009 at 9:19 am

    אהרון – תודה. יופי של כתבה, מאירת עיניים ומרתקת.

  • שמעון  On אפריל 14, 2009 at 12:41 pm

    על האירוניה שעולה בחלק הראשון: ייתכן שהמהפיכה הדיגיטלית, היא ונבואות החורבן שלה, תסתכם בסופו של דבר בייצור דף יעיל יותר.
    באשר לחלק השני – עתיד הקרוא והכתוב: גם דן סימונס ב"היפריון" וגם ניל סטיבנסון ב"תור היהלום", חזו, כל אחד בדרכו, כיצד מהפיכה טכנולוגית תוביל לקץ הספרות (המצאת מעבד המחשבות אצל סימונס) או לעידן חדש של אנאלפאביתיות (מעבר לתקשורת מבוססים סמלים פשוטים, בדומה לאמוטיקונים ולסמלילים, אצל סטיבנסטון). למרבה הצער, שניהם מאוד משכנעים.

  • ולי  On אפריל 15, 2009 at 12:33 am

    הי אהרון,
    תמיד כזה כיף לשוטט עם המאמרים שלך בעתיד! אני רואה אותך, את דויד פסיג, אשר עידן ועתידנים אחרים כמוכם, מהלכים בהתלהבות ללא קץ בעולם עתידי רחוק, עם זאת בטבעיות גמורה כאילו זו מציאות שתמיד הכרתם!
    ובעיניין הנייר- גם את הטקטס המצויין הזה אני נאלצת להדפיס עבור שולם שטיינהרט, שאין לו שום בעיה עם זה שמהפכת האיטרנט תחלוף על פניו בלי להשאיר סימן!
    תודה גדולה, ולי

  • דודי  On אפריל 19, 2009 at 7:34 pm

    זו באמת השאלה המעניינת. עתיד המילה הכתובה והמדוברת כנראה מובטח; עתיד המשפט והפסקה אף הוא בסדר. כל מה שארוך מזה, עומד בסכנה.

    בשנות השלושים של המאה העשרים תעד אנתרופולוג (שאת שמו שכחתי) משורר סרבי אנאלפבית, שהיה מסוגל לאלתר במשך שעות שיר-עלילה אפי ארוך מאד, מחורז וממושקל. מיומנות זו, שהייתה מקובלת בחברות רבות בעבר, עברה מן העולם בכל מקום שבו למדו אנשים קרוא וכתוב; ולא זו בלבד, אלא שרוב האנשים גם אינם רוצים עוד, וכנראה אינם מסוגלים, אפילו להאזין לשירים כאלה.

    ייתכן, שזה הגורל שמצפה לטקסטים ארוכים – רומנים בוודאי, אבל אפילו רשומות כמו זו שכאן. (למרבה הבושה, בעצמי קראתי אותה חלקים-חלקים לאורך זמן, והייתי בהחלט עלול לנטוש באמצע, לא מפני שהיא לא טובה, או משעממת – להיפך, היא טובה ומעניינת – אלא מפני עודף גירויים וחוסר סבלנות. קל וחומר טקסטים ארוכים יותר).

  • שולמית  On אפריל 29, 2009 at 9:15 am

    אני שומרת בבית מספר גליונות של פנטזיה2000. כבר איני קוראת אותם. בעצם, כבר איני קוראת ספרים . אפילו בפוסט הזה דילגתי מפיסקה לפיסקה

    אני מנסה לחזור ולקרוא כמו פעם
    .

  • ברק דנין  On נובמבר 15, 2009 at 3:45 pm

    http://bit.ly/wud2009IL2
    מתוך יום השימושיות העולמי 2009 שהתקיים בשבוע שעבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: