"יונה": תרחיש שלום שלישי (ואחרון) של "פרויקט המילניום"

לרשימה זו קדמו מבוא קצר לתרחישי השלום, התרחיש הראשון ("מפעל מים") והתרחיש השני ("העיר הפתוחה"). 

 

תרחיש 3: יונה

בישראל, הכל התחיל ברעיון פשוט: הפסקת פעולות התגמול. שם הצופן של התוכנית היה יונה. מנהיגים ישראלים דנו באפשרות בחשאי; הדיון נעשה ציבורי לזמן מה, בכל פעם שנערך בכנסת, אבל בדרך כלל הוא היה חשאי. הרעיון של יונה היה להפנות את דעת הקהל בעולם, אולי אפילו את התמיכה של דעת הקהל הפלשתינאית והערבית, נגד רעיון פיגועי ההתאבדות. הניצים בוויכוח אמרו, "יש רק שתי תגובות לאלימות הפיגועים: 'להפנות את הלחי השנייה עד שימאס להם להרוג בנו' או 'עין תחת עין'. התלמוד מלמד את גישת 'עין תחת עין'; הציבור שלנו והעולם כולו יחשבו שאנחנו חלשים אם ננטוש אותה, האויב יראה בהפניית הלחי השנייה סימן ל'התקפלות'. אנחנו חייבים להמשיך להגיב למרות שבכך אנחנו מידרדרים במנהרה אפלה." יריביהם אמרו, "אבל בהיסטוריה, המטרה של 'עין תחת עין' הייתה להגביל את פעולת התגמול, לא להסלים את המצב: מוגדרת תגובה קטנה על פגיעה קטנה. ניסינו את שיטת המקל, וכפי שאתם אומרים, היא רק הובילה אותנו במורד מנהרה אפלה, עד שנותרה לנו רק אפשרות אחת- יותר כוח. פעולות התגמול המסלימות שלנו דוחקות אותם לפינה. אם אנחנו פשוט נפסיק – ונכריז על כך באופן חד צדדי – העולם יראה את הפלשתינאים באור חדש. כיום אנשים רבים רואים בהם לוחמי חירות פשוט כיוון שאנחנו מגיבים. אם נפסיק להגיב, הם יראו בטרוריסטים הפלשתינאים טרוריסטים בלבד. ואולי אם אנחנו נפסיק, מוסלמים מתונים יתלכדו וייזמו את קידום השלום בצד שלהם."
בשעה שהדיון החשאי הזה התנהל בישראל, ניהלו קיצונים איסלמיים דיון חשאי משלהם. ההתרחשות הבו-זמנית הייתה צירוף המקרים מופלא – אולי תשישות בו-זמנית של שני הצדדים היא שהניבה את הדיונים הפנימיים החשאיים הללו. הניצים האיסלאמיים טענו כי יש להרחיב את היקף פעולותיהם, לעבור מפיגועים באמצעות חומרי נפץ לפיגועים קטלניים מסוגים אחרים, שיפגעו באנשים רבים יותר ובכך יהיו בולטים, מפחידים ומשכנעים עוד יותר בעיני הישראלים. שיטות הפיגועים האפשריות היו ברורות למדי וזמינות לכל דורש: החל מחומרים רעילים, כימיים ורדיואקטיביים, ועד כלי נשק גרעיניים קטנים. הם אמרו: "הישראלים לא מבינים שפיגועי התאבדות הם כלי הנשק האפקטיבי היחיד שלנו? הם ודאי מבינים שקנה המידה חשוב להשגת מטרתנו. חישבו עד כמה הפעולה בניו יורק הועילה לשיבוש חייו של המערב ולשינוי אופיו של הסכסוך. הבהרנו להם במה העניין. עכשיו כל האנשים בעולם מודעים למטרה שלנו. הפעולה שיחררה כוחות עצומים, שיכולים להביא רק לניצחוננו. אפשר למדוד את ההצלחה לפי תסכולו של המערב באפגניסטאן ובעיראק, לפי התפשטות הטרור העולמי, לפי חוסר האונים של האו"ם. אנחנו חייבים להמשיך להאמין בניצחון הסופי."

יריביהם בוויכוח זה היו קיצונים במובן ההפוך. הם אמרו: "חִישבו על מה שאמרתם. פעולותינו החרידו את הדוב מרבצו. לוב נכנעה. באיראן מתחילות פעולות פיקוח של האו"ם . באפגניסטן ובעיראק, ירדנו למחתרת. האם זה מוביל אל המטרה שלנו? האם זה עוזר לנו לכונן לעצמנו מולדת בטוחה ולהוקיע את ישראל על פשעיה?" התגובה: "איך השתניתם, אחים. בעבר אמרנו שמטרתנו לחסל את ישראל ולהחזיר לידינו את המולדת, עכשיו אתם מוכנים להסתפק בהוקעה."
"כן, אולי הטיעון הזה שונה מעט משהיה בעבר, אבל הוא מכיר במציאות – ישראל לא תימָחה מעל האדמה. המערב לא יאפשר זאת. אינכם רואים כיצד כיוון הפעולה הנוכחי שלנו פועל לרעת כינון מולדת משלנו? הוא גוזל מאיתנו את הצעירים הטובים והחכמים ביותר שיכולים היו להיות למנהיגי המדינה הזאת. אם נחדול, אם נשנה טקטיקה, מי ייחשבו לתוקפנים? מי יזכו לתוצאה טובה יותר בכל משא ומתן? איזה תירוץ יהיה אז לראש הממשלה שלהם להרוס את בתינו ולהרוג את אנשינו?" התגובה: "אבל האם נוכל להפסיק את פיגועי ההתאבדות אפילו אם נרצה? האם נצטרך להילחם באנשינו-אנו?" השאלה נותרה תלויה באוויר.
ולפיכך היו לכל אחד מן הצדדים סיבות לרצות להפסיק ולפנות לנתיב חדש אבל, כמו שוליית הקוסם, התנופה המשיכה את הפיגועים ואת פעולות התגמול עוד ועוד.
אירוע מפתיע הפך אז את הקערה על פיה:

סרבנים ישראלים אומרים שלא ישתתפו בתקיפות מן האוויר
אמצעי התקשורת, הציבור והפוליטיקאים בישראל מגנים 27 טייסים וטוענים כי אינם ראויים לשרת בצה"ל
ירושלים – עשרים ושבעה טייסי מילואים ישראלים הצטרפו בשבוע שעבר לתנועת הסרבנים, ואמרו שלא ישתתפו בתקיפות על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, שבהן נפגעים לעיתים קרובות אזרחים. "אנחנו מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית," אמרו הטייסים בעצומה שהגישו למפקד חיל האוויר. "אנחנו מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע."

הסרבנים מן השבוע שעבר הם חלק מתנועה קטנה אך קולנית המתנגדת למדיניות ה"חיסולים הממוקדים" של ישראל, שבה מסוקים ומטוסים מטילים פצצות או יורים טילים כדי להרוג מחבלים המסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית.

זה היה חלק מתנועת שלום – "קטנה אבל קולנית," כפי שמסרה סוכנות הידיעות רויטרס – שלא הייתה מוכרת כמעט מחוץ לישראל. למעשה, המתונים הן במחנה הישראלי והן במחנה הפלשתיני קיימו מגעים מזה זמן מה. הם דיברו באתר אינטרנט המוקדש לשלום, בדרך כלל בשמות בדויים; הם אמרו שניתן להשיג שלום – הצהרה מפתיעה בשעה שההרג ופעולות התגמול אפפו אותם מכל עבר. ההיסטוריה, אמרו, תדון אותנו לכף חובה על כך שלא נקטנו עמדה ולא פעלנו לפי השקפותינו המוסריות. לא נוכל לקבל את החיים כפי שהם היום.
התנועה זכתה להכרה מחוץ לאיזור. הרעיון לפיו המתונים עשויים לצבור כוח וכי הכוח החדש הזה יוכל להביא שלום היה מפתה. השאלה שלא בוטאה בקול רם באו"ם, בוושינגטון, בלונדון ובכל מקום שהיו בו אנשים בעלי רצון טוב שביקשו את השלום היתה, "כיצד אפשר לעודד את התנועה הזאת?" בתוך ישראל ובקרב הפלשתינאים שררה התנגדות, כמובן. תנועות שלום כמו "ארבע אמהות" בישראל קמו ונפלו – האם הזמנים השתנו, האם מעשה הרג אחד, פיגוע רצחני אחד, התנקשות אחת חסרת מחשבה, יטו את כף המאזניים? היו שקיוו שכך יהיה; היו שחששו שכך יהיה. באו"ם, הפרס החדש על שם גנדי הוענק לאנשים שניחנו באומץ המוסרי הנדרש להטיף למתינות. כיוון שהפרס היה עלול להפוך את הזוכים בו למטרות להתנקשות, הוא הוענק אנונימית, וההכרזה בדבר הזכייה עוכבה עד השגת השלום. האומות המאוחדות הקימו מדרשה לאי-אלימות כמוסד קבוע. הסרבנים, אשר נאסרו בעוון התנגדות לסמכות הצבא, אומצו כאסירי מצפון על ידי תנועת אמנסטי הבינלאומית. תנועה רחבת היקף הוקמה למען שיחרורם, ובסופו של דבר הם שוחררו מבתי הכלא הצבאיים. מנהיגם היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום, אבל הסיבה העיקרית להתקדמות הייתה העובדה שכל אחד מן הצדדים יכול לומר: "אתם רואים, יש שותף בצד השני."
תנועת הסירוב קמה בתקופה שבה הפוליטיקאים חיפשו דרך לשנות מסלול. הכוחות הללו השתלבו וצעדים ראשוניים, גם אם רפים בתחילה, הניעו את האלימות לקראת שלום. התנועה צמחה על פי דרכם של גנדי ושל מרתין לותר קינג ג'וניור. וכהד לתקופת וייטנאם, אשר בה גדלה ההתנגדות בארה"ב והפוליטיקאים צייתו לה, ההתנגדות בישראל ובקרב הפלשתינאים הפכה להיות הזרם המרכזי.
הנה מה שקרה לאחר מכן. זה היה כמו במשחק שחמט. המנהיגות בצד הישראלי ובצד הפלשתיני כאחד השתנתה כתוצאה מגורמים רבים: לחץ פוליטי חיצוני גובר, בחירוֹת חדשות, הזדקנות המנהיגים המובילים ומאבקים פוליטיים פנימיים – כולם מילאו תפקיד בכך. התמיכה העממית משני הצדדים גברה והתפשטה מן הסרבנים הקולניים לאוכלוסיה הרחבה יותר. המנהיגות החדשה שנבחרה, שהייתה נתונה בחיבוק התומך של התנועה לעבר השלום , העבירה את המשחק לשלב הבא. הישראלים קיבלו הבטחה כי הפיגועים ייפסקו וכי יוזמיהם ייעצרו וייענשו. הפלשתינאים קיבלו הסכם משוריין שהישראלים ייסוגו לגבולות 1967, יפסיקו להקים התנחלויות חדשות (ההתנחלויות הקיימות יישארו על כנן, ותושביהן יקבלו אזרחות כפולה), ויפסיקו את פעולות התגמול. הפלשתינאים כינו את ההסכם "תום הכיבוש". הישראלים כינו אותו "ניצחון השלום".

תוך חודשים ספורים, הישראלים סיכמו במשא ומתן סדרה של חוזי שלום והסכמים לא רק עם הרשות הפלשתינית אלא למעשה עם כל מדינות ערב. בחוזים ובהסכמים נקבע כי לישראל יש זכות קיום וכי מעתה והלאה יתקיים באיזור מצב אי-התקפה. פלשתינאים ומדינות שכנות קידמו בברכה את הסכמתה של ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני בתמורה להבטחתם שלהם לא לפתח נשק גרעיני ולאפשר פיקוח בינלאומי של האו"ם.
נותרו עוד בעיות בלתי פתורות במשחק הגומלין הזה. הראשונה היתה קביעת הריבונות על ירושלים (בסופו של דבר היא הפכה לעיר פתוחה, בעלת ממשל דמוקרטי משלה, פתוחה לכל הדתות, הנושאת באחריות לשמור ולהגן על כל המקומות הקדושים). השנייה הייתה בעיית הפלשתינאים שרצו לשוב לישראל. ישראל חששה כי מבול של מהגרים יערער את המבנה הפוליטי; כתוצאה מכך, נקבעו מכסות הגירה. לבנון וירדן, ובמידה מסוימת גם מצרים וסוריה, סייעו בכך שקלטו חלק מהפליטים. ציניקנים חששו ממטרות נסתרות אבל השלום עמד באוויר. המיעוט המוסלמי הקיצוני הפך להיות בלתי נראה והייתה בכך סיבה לדאגה, אבל מלבד הדוגלים בתיאוריות קונספירציה, כל השאר קיבלו בברכה את השקט.
בעוד יחסי הגומלין הללו מתפתחים, נמנעו ארצות הברית והאיחוד האירופי ממעורבות ישירה, אבל עזרו בדרכים אחרות. העברות הון זר לאיזור זכו לתמריצי סחר והון. ארצות הברית יזמה קמפיין דיפלומטי לניטרול התמיכה הכספית הערבית בדוגלים בלחימה והעבירה את תמיכתה בישראל לערוצים אחרים, שאינם כוללים חימוש. הצידוק לשינויי המדיניות האלה היה פשוט: כדי שתהליך ישראל-פלשתיני מיטיב יוכל להתרקם, גופים מבחוץ חייבים להפסיק ללבות את האש. היו פוליטיקאים שרצו "לקדם" את התהליך בדרכים אחרות (ולקצור תועלת פוליטית לעצמם), אבל דעתם של אנשים נבונים יותר התקבלה ובזכותה, העולם הותיר את שני הצדדים לנפשם, כדי שיוכלו לעבד את ההסכמים בכוחות עצמם.
כאשר התברר שמשחק השחמט מתפתח, הון זר אכן זרם לאיזור, כמקוּוה. הוקמו עסקים חדשים והאבטלה בקרב הפלשתינאים הצטמצמה במידה ניכרת. זאת הייתה נבואה המגשימה את עצמה: ההתקדמות לעבר השלום זרעה בסביבה זרעי שלום. הודות לפרויקטי-מים בקנה מידה גדול , חלקים גדולים מן הנגב הפכו פוריים וראויים למגורים.
והיהלום שבכתר:  שני הצדדים הציגו בפני מועצת הבטחון של האו"ם הצהרה משותפת רשמית, והכריזו כי מבחינתם, החלטות 194, 242 ו-338 מולאו במלואן והם מבקשים מהאו"ם לפקח למשך זמן מה על ההתקדמות ועל קיום ההסכמים. כאשר האו"ם הסכים, פעמוני שלום, שנדמו כה הססנים בתחילה, צלצלו צלצול ארוך ועמוק.

 

 
מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: