"העיר הפתוחה": תרחיש שלום שני של "פרויקט המילניום"

מבוא לתרחישי השלום, התרחיש הראשון ("מפעל מים") וכמה מלים על פרויקט המילניום  נמצאים כאן.

תרחיש 2. העיר הפתוחה
העשן הלבן הכריז על בחירת אפיפיור חדש. הוא קיבל את התפקיד בענווה ובלהט. בראש סדר העדיפויות שלו, הכריז, שוכן קידום השלום ברחבי העולם, ובעיקר במזרח התיכון. הוא התחיל במשימתו בעיסוק בבעיית ירושלים. יועציו אמנם הזהירו "הדבר רק יערער את סמכותך – זאת בעייה בלתי פתירה," אבל הוא טען שאלוהים הפקיד בידיו את המטלה וכי מבחינתו ומבחינת הכנסייה ייעוד זה חשוב יותר מאשר הפוליטיקה. "העובדה שהמטלה קשה," אמר, "רק מעצימה את חשיבות המבחן. האם היא קשה יותר מאשר המבחנים שהציב אלוהים בפני ישו, משה או אברהם?" הקרדינלים נאלמו דום אבל התלחשו בינם לבין עצמם, "הכנסייה תהיה שרויה בתוהו ובוהו."

הוא צילצל באופן אישי למנהיגי היהדות האורתודוכסית והרפורמית בישראל ולמקביליהם בעולם המוסלמי, כמו גם למנהיגים בודהיסטים והינדים. (מנהיגי הדתות הלא-מעורבות הוזמנו כדי להקנות להליכים מִשנֶה אמינות .) הנשיא החדש של ארצות הברית ומנהיגי האיחוד האירופי רמזו בחשאי ובעדינות שהם תומכים בפגישה שכזאת. שימוש מיומן באמצעי התקשורת – בעיקר ראיונות בשידור חי ב-CNN ובתוכנית "60 דקות" – הקשו על המנהיגים הדתיים שאותם הזמין האפיפיור לסרב להיפגש ולשוחח זה עם זה.

כאשר התוכניות פורסמו בציבור, קיצונים מוסלמים כינו אותן "מסע צלב חדש". גם יהודים ימניים לא היו מעוניינים במיוחד בהשקפותיה של הכנסייה הקתולית, והעלו את זכר גירוש היהודים מירושלים בתקופת מסעי הצלב.

ואולם תוכניות הפגישה קרמו עור וגידים ומנהיגי הדתות נפגשו במקום נייטרלי, בחווה מבודדת בניו זילנד, וכינו את המושב ההיסטורי מנהיגי דת למען שלום, מד"ש. העובדה שהרב הראשי לישראל והמופתי הגדול נפגשו בחדר אחד, נחשבה להישג ראוי ולאבן דרך כשלעצמה בדרך לשלום, כיוון שהשתתפותם בפגישה העמידה אותם בסכנת נידוי חמורה מצד שמרנים במחנותיהם.

בפגישה הראשונה, הקרירות הראשונית החמירה מעט אחרי שכל משתתף הצדיק את עמדתו ככזו שהכתיב האל. ואז אמר האפיפיור, "כן. אלוהים בירך כל אחד ואחת מכם כפי שאמרתם, והוא גם נתן לנו שכל כדי לחשוב איתו בהיגיון, ולזאת אני מתפלל. נושא זה, נושא ירושלים, נוגע לחוקי הדתות ולמנהגיהן; יש לתת לו קדימות על על הפוליטיקה והתועלתנות החילונית, ואנחנו יכולים לכל הפחות להתחיל לדון בפתרונות אפשריים. קל מדי לומר שירושלים יכולה להיות עיר-מדינה כמו הוואתיקן; כאן מעורבות שלוש דתות. שומה עלינו לבקש הנחייה מאלוהים."

אולי הפגישה נמשכה כיוון שהיהודים, הפלשתינאים והערבים היו לאים כבר ממלחמות; אולי הממשלות הבינו שהסיכוי להתקדם בלי עזרה חיצונית כלשהי איננו מבטיח; אולי הייתה זאת האמונה הרווחת שהנושא התקדם והגיע לשלב שבו הוא "חשוב מכדי להשאירו בידי הממשלות"; אולי התגברות העניין בדת ברחבי העולם גרמה לאנשים להיות פתוחים יותר לשקילת "דרך נעלה יותר."

נקודות המוצא של מנהיגי הדתות היו העקרונות המוסכמים על כולם: יש להבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים. כמה מגוחך יהיה, הסכימו ביניהם, אם דת אחת תנסה למנוע גישה מבני דת אחרת שרוצים לסגוד באותו מקום. התוכנית חייבת להתעלות מעל אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים וכלכליים. היא צמחה מתוך זרעי ההסכמה האלה. ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה, מחוץ לריבונותה הבלעדית של אומה כלשהי, אלא נתונה להגנה ולסמכות דתית. הם הכירו בעובדה שבעיית ירושלים איננה משפיעה אך ורק על ישראל או על מדינת פלשתין העתידית, אלא נוגעת לעולם כולו.

הצהרתם הכירה בכך שיהודים, מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות צריכים לחתור לחלוק ביניהם את מתנות האל.

אבל השאלה שניצבה בפני הקבוצה הייתה מה הם הצעדים הבאים.

  • משתתף אחד ציין כי האו"ם כבר הניח את אבן הפינה. בסוף 2003, ועדה של אונסקו ציינה ששתיים מהחלטותיה זכו לתמיכה עזה הן מנציגים ישראלים והן מנציגים פלשתינאים.
  • המשתתפים של אונסקו "חזרו על תמיכתם ביוזמה שנקט המזכ"ל להכנת תוכנית פעולה מקיפה להגנה על העיר העתיקה של ירושלים (אל קודס). הם הזמינו אותו לשלוח מוקדם ככל האפשר, בשיתוף פעולה עם הצדדים הנוגעים בדבר, משלחת טכנית שתקים בתוך שנה ועדת מומחים 'אשר תיטול עליה את המשימה להציע, על בסיס מדעי וטכני בלבד, קווים מנחים לתוכנית פעולה זאת'."
  • מספר משתתפים טענו כי כל קבוצה – נוצרים, יהודים ומוסלמים – צריכה לקבל גבולות מוחלטים בעיר העתיקה בהתבסס על ההיסטוריה והמסורת שלה.
  • משתתפים אחרים התמקדו בסוגיות ממשל: תת-קבוצה אחת הציעה שלעיר יהיו חוקה וממשל נציגים נבחרים, שיכלול את שלוש הדתות. אולם הממשל יכלול גם נציג מטעם האו"ם, בעל זכות הצבעה כפולה, והוא ישתתף בממשל במשך חמש שנים או עד שניתן יהיה להשיג נורמליזציה בלא האו"ם.
  • מאבק מר נוסף: חלק מן הנציגים חשבו שהר הבית צריך להיות "איזור פתוח" שאינו נתון לריבונות כלשהי; אחרים אמרו שרעיון העיר הפתוחה לא יצלח בגלל בעיות אבטחה, מכס וכולי. הם טענו שהאו"ם לא הצליח ב-1947 לכפות את תוכניתו לבינאום ירושלים, ולא סביר שתוכנית כזאת תצליח היום. זה רעיון שזמנו הגיע – וכבר עבר.
  •  לבסוף, היו שאמרו שהם אינם רוצים שהאו"ם יהיה מעורב בסוגייה כל וכלל, אבל הציעו להקים ארגון בינלאומי אחר, ייעודי למטרות אלה, על מנת לקבוע יעדים ברורים תוך התחשבות במשתתפים; הארגון יקבל סמכות ברורה להוציא לפועל את החלטות המשא ומתן ולהפוך אותן לעובדות מוגמרות.

כאשר הוויכוחים נדמו אינסופיים וההסכמה הייתה רחוקה כתמיד, האפיפיור לקח את הקבוצה להתפלל במקומות הקדושים, באוהל יזכור ביד ושם בירושלים, ובקברי פלשתינאים, וביקש ממנהיגי הדתות להתפלל למען מחילה על אלימות, למען חוכמה, למען ניצוץ של מנהיגות, ולמען התובנה הדרושה לרקום תוכנית. הרגע היה נוגע ללב, והיווה זרז לתהליך. נוסחה טיוטת תוכנית והמנהיגים נדרו לשמור על קשר ולעמול למען השלום בהנחיית אלוהיהם.

הדו"ח שחיברו "מנהיגי דת למען השלום" בפגישתם הוגש למזכ"ל האו"ם. בדו"ח מבקשים המנהיגים מן העצרת הכללית של האו"ם לקבל החלטה שתכריז על ירושלים כעיר פתוחה מתוך תכנון חדש, ומממשלותיהן של המדינות הנוגעות בדבר הם מבקשים לתמוך בתוכנית באמצעות החקיקה הנדרשת. תפקיד האו"ם ייקַבע בקובץ החלטות של העצרת הכללית של האו"ם ומועצת הבטחון שלו. על פי תוכנית זאת, ראש ירושלים ייבחר מדי שש שנים על ידי העצרת הכללית, ואף פלג לא יקבל שליטה למשך יותר מכהונה אחת ברציפות. הטרור באיזור ימוגר ביד קשה.

פירסום המלצות ועידת מד"ש זכו לתמיכה ציבורית נרחבת ויצרו כמה מובלעות של התנגדות ורטינות בסגנון "בוגדים" וגרוע מכך, אבל היה ברור שמשקלם של רגשות הציבור התחיל לעורר תנופה חסרת תקדים לקראת שלום. אפילו הפלגים הקיצונים ביותר הרגישו איך האדמה רועדת תחתיהם; רצון האלוהים הוגדר עתה מחדש.

מנהיגי דת בכל רחבי העולם דנו בהשלכות האפשריות של מד"ש. הם אמנם לא ניסחו זאת ישירות, אבל המולות, השייח'ים והרבנים האורתודוכסים במזרח התיכון התמודדו עם סוגייה מרכזית: שימור כוחם וכבודם.

למולות היו טיעונים חדשים. מאמינים מוסלמים אמרו זה מכבר כי פלשתין כולה ניתנה מידי אללה למוסלמים. אולם על פי כתבי הקודש שלהם-עצמם, ליהודים יש זכות להיות במזרח התיכון לא פחות מאשר למוסלמים. הרי הקוראן הקדוש מספר על הארץ המובטחת ליהודים. נאמר בו כי אלוהים הבטיח את ארץ הקודש למשה ולבני עמו ביציאת מצרים (הקוראן ה' כ-כ"א), ולכן המוסלמים אינם יכולים לפטור מעליהם כלאחר יד את מושג הארץ המובטחת. המוסלמים צריכים לפתח שיטות שימשכו את היהודים לחזור באופן שאיננו מאיים על הערבים או על המוסלמים. תארו לעצמכם שמצרים, סוריה, לבנון, עיראק וירדן יוכלו לפתח מדיניות ותנאים שיאמרו:

נקדם בברכה כל יהודי שרוצה לבוא לחלק זה של העולם, שהוא חלק מהארץ המובטחת, לבוא ולחיות בה, ניתן לכם אזרחות; אם תרצו לקנות בית, לקנות אדמה – בבקשה; אם תרצו שקרובי משפחתכם יבואו לחיות או לבקר, בבקשה; עבדו כרצונכם, חיו בקהילה שלכם, בנו לכם בית כנסת, קבעו חוקים משלכם לניהול המשפחה וחיי הקהילה שלכם. אבל אל תאיימו בזהות לאומית. ובואו לכל חלק, בואו לסוריה, בואו למצרים, בואו לעיראק, ובואו לירדן, לכל מקום שאתם מאמינים שהוא הארץ המובטחת.

פתרון שכזה יתבסס על הבנה דתית של הבטחות אלוהים ליהודים ולמוסלמים כאחד. והוא הוסיף: מבלי כוונת ציניות, בתמורה להצהרתנו,אפשר לצפות מן היהודים להודאה זהה בזכותם של העקורים מבינינו לשוב לבתיהם.

מהומה. תוהו ובוהו. אנשי דת מוסלמים אחרים פירשו את כתבי הקודש בפירושים משלהם, אולם אף פירוש שהוא לא יכול היה להעלים את פסוקים כ-כ"א בסורה החמישית בקוראן, שהיו ברורים דיים ולא ניתן היה למצוא צידוק להתעלמות מהם. היה צורך להכריז על הטרור כעל פשע דתי. איום בפאתווה על המתנגדים עזר לשים קץ לפיגועי ההתאבדות. היו קיצונים שאמרו שהם ימשיכו בפיגועים, שהאלימות מביאה תוצאות, שאפשר לקרוא ולפרש את הקוראן הקדוש בדרכים שונות, אבל הפּוּר כבר הוטל והשלום הלך וצבר תאוצה.

בישראל, רבנים חרדים שהנהיגו את הימין הקיצוני עמדו מול שוקת שבורה. המוסלמים, בכך שסיפקו בסיס דתי לקיומם של היהודים באיזור, שחקו בהינף יד את עוצמתו הפוליטית של הימין הקיצוני הישראלי. שח, אולי שחמט. הרבנים פרסמו את ההצהרה הבאה:

היהודים מסכימים כי הגשמת ההבטחה האלוהית איננה מחייבת לגזול מאחרים את בתיהם; ואם המוסלמים והערבים מכירים בקשר העז והכן של יהודים לארץ המובטחת ועושים מאמץ רציני לאפשר את קיומה של הבטחה זאת… אנחנו מצטרפים לחתירה ל"שלום עמוק", לא שלום שטחי שכבר הופר, הושפל והוכתם במשך 55 שנה. אנו נשבעים להרחיב את המושג היהודי של קדושת הבית לאחרים ולעזור ליצור עתיד שבו הבתים – כל הבתים – יהיו קדושים ובטוחים.

הרעיון שנולד בניו זילנד בקרב מנהיגים דתיים הפך למציאות פוליטית: פעולות הנקם וההרס נפסקו. מנהיגי דת דחקו להפסיק את החיסולים, והם נפסקו.

הקנאים לא נכנעו מיד. מצד אחד: "נעשה פיגועים עד שישראל תתמוטט." ומצד שני: "נגיב בכל כוחנו – פעם היינו חלשים ואיבדנו שישה מיליונים." ואולם בסיס הכוח של הקיצונים נשחק באיטיות ככל שהתברר שהתמיכה נעלמת, והם איבדו בהדרגה רלוונטיות. בישראל ובמדינת פלשתין העתידית, האיצה תנועת החילון.

על רקע השיפור בתנאים (פירוק גדר ההפרדה, רשת חברתית מעשית עבור הפלשתינאים, סיום מעשי ההרג), השתנה חינוכם של המוסלמים הצעירים. בתי הספר שבעבר חינכו לשינאה ליהודים הלכו והתמתנו, ואימצו גישה שאמנם לא הייתה סובלנות נלהבת, אבל לפחות הייתה בה קבלה של אי התערבות – צעד ראשון סביר למתונים משני הצדדים. ספרי הלימוד שגינו את ישראל סולקו; במקומם הופיעו ספרים שחינכו לסובלנות והציגו את המאפיינים החיוביים של פעולת הדתות השונות באיזור. התוכנית, שכונתה תוכנית קורדובה, הושקה על ידי שלוש מדינות ערביות (כולל סוריה ומצרים) והתבססה על שיתוף הפעולה המוצלח של שלוש הדתות בתור הזהב של ספרד במאה העשירית ללימוד סובלנות, שיתוף פעולה וערכים של עולם של שלום, שכולם מרוויחים בו. תוכניות חילופי-סגל הורחבו וסיפקו חינוך למורים בסביבות חדשות – ישראלים באוניברסיטאות ערביות, ערבים בישראל. הוקמו בתי ספר באיזור שלימדו ילדים ערבים וישראלים יחדיו. המעבר משנאה לסובלנות לא יכול להיות מיידי, אבל הוא התחיל בתקווה שדור חדש יתמודד טוב יותר מקודמו וישא את חזון השלום לבגרות.

בעקבות הקמת מד"ש, משלחת האו"ם, הפחתת החינוך לאלימות, הקבלה של רעיון הנוכחות היהודית במזרח התיכון על ידי מוסלמים רבים, קץ פיגועי ההתאבדות ופעולות התגמול עליהם, והתמתנות החינוך שהסית במקום להרגיע, נותר רק לחזק את השלום המתוח שהתקיים בין הצדדים.

כיוון שהאלימות משני הצדדים כמעט תמה, אמון הדדי שברירי נבנה מלמטה למעלה דרך מאות אלפי פרויקטים ויוזמות עסקיות שבהם לקחו חלק מוסלמים וישראלים כאחד. הפרויקטים היו גדולים וקטנים (החל מקואופרטיבים חקלאיים ועד חנויות בבעלות משותפת), מקומיים וארציים (החל מבתי ספר חדשים שהיו פתוחים לכל התלמידים ועד להגבלות יבוא ויצוא מופחתות בין ישראל למדינות ערב). והודות לרוח האמון ההדדי המשופרת הזאת, היוזמות צמחו במספרן ובחשיבותן, הפיתוח הכלכלי הואץ, מקומות העבודה התרבו, האבטלה הצטמצמה; במפגן מופלא של משוב חברתי, השגשוג הטרי הוליד אמון הדדי רב יותר ושיתוף פעולה רב יותר. נוצרה נורמליזציה ביציאות ובכניסות לישראל, שדרשו כעת בקרת דרכונים וויזות בלבד. הוקם איזור סחר חופשי דמוי נפט"א הצפון אמריקאי (שכלל את ישראל, פלשתין, לבנון, סוריה וירדן), אשר שיפר את כושר ההתחרות של האיזור בכלכלה העולמית, הפחית את התלות במעצמות חיצוניות ועזר לפתח את הכלכלות המקומיות. בנוסף, "קהילות חוץ" המורכבות מיהודים ומערבים שנולדו באותן מדינות כוננו ביניהן קשרים פונקציונליים שמטרתם להפוך את המזרח התיכון הכולל הזה למציאות. באמצעות השקעות, מנהיגות ולחץ, הפכו "קהילות החוץ" לכוח רב עוצמה שקידם את התהליך – לתועלת מדינותיהם ולתועלתם של העסקים, הכלכלות והעמים שבמדינות אלה.

משקיפים חיצונים התפעלו מן האופן שבו הצורך בעובדים מחק את מגבלות המ
בר שהיו קיימות קודם לכן. הדבר אפשרי אך ורק כאשר קיצם של פיגועי ההתאבדות ופעולות התגמול הוא עובדה מבוססת, אמרו. לפני שנים מספר, מישהו אמר, "אם יושם קץ לפיגועי ההתאבדות ולפעולות התגמול, הכל אפשרי." הוא צדק.

פרויקט משותף במימון סוכנויות סיוע נוצריות בינלאומיות, אילי נפט ערבים ויהודים מרחבי העולם תרם לא רק למיגור העוני באיזור אלא גם לצמיחת ההבנה הדתית והתרבותית.

כמו כן, הוקמה קרן ישראלית-פלשתינית משותפת לפיצויים; הקרן העניקה פיצוי כספי לקורבנות עינויים ומעצרים ולמשפחותיהם של אנשים שנהרגו על ידי צבא וטרוריסטים משני הצדדים. לא היה טעם לקוות שכל האלימות תיפסק כבלחיצת כפתור; אפילו בסביבה השלווה ביותר יש אנשים אלימים. וכך היה גם במזרח התיכון. אבל עכשיו אומות ועמיהן הוקיעו מעשים מבודדים והגדירו אותם כפעולות בלתי אנושיות המנוגדות לדת.

בשנה של שיתוף פעולה כלכלי הולך וגובר, מונתה ועדה ישראלית-פלשתינית לבחינה מחדש של שאלת הפליטים. הוועדה נשאה ונתנה על הסכם שיקבע כמה פלשתינאים יוכלו לממש את זכות השיבה לישראל וכמה ישראלים יוכלו להמשיך להתגורר באיזורים הפלשתינים. ישראל טענה שהמגבלה על מספר המהגרים אינה שונה בעצם מכל הגבלת הגירה שקובעת כל מדינה אחת. תגובתם של הפלשתינאים הייתה כי המגבלות הישראליות מרחיקות אנשים ממקומות הולדתם וממשפחותיהם. ברור היה שהישראלים חוששים שבשל המהגרים (הפלשתינאים כינו אותם "חוזרים למולדת"), ייווצר רוב ערבי בחברה הדמוקרטית שלהם. לא היה ספק שהסוגייה עלולה להכשיל את התהליך, אבל בסופו של דבר הושגה פשרה: מגבלת המספר מבוססת על נתוני מִפקד תושבים המציין מה מוצאו של אדם, ולזכות ההצבעה בישראל זכאים רק אנשים שחיו בה למעלה משבע שנים. בנוסף, אם תוקם מדינה פלשתינית, המתיישבים הישראלים באיזורים הפלשתינים והפלשתינאים הגרים בישראל יוכלו לקבל אזרחות כפולה.

פוליטיקאים בעידן שאחרי ערפאת ושרון צייתו לאוכלוסיותיהם הקולניות. ישראל העלתה הצעה היסטורית באו"ם, שהייתה מבוססת על דיונים ותרומות של בוחרים ישראלים ופלשתינאים. אמנם שררה ספקנות לגבי הפנייה לאו"ם על מנת שיהיה צד בעניין , אבל למעשה לא היה כל מקום אחר שניתן היה להעלות בו הצעה זאת. ההצעה נסמכה על עסקת החליפין שבין הצורך הישראלי בבטחון לבין הצורך הפלשתינאי במדינה קבועה. ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה מאז 1967, לסגור התנחלויות רלוונטיות, ולמסור את השטחים האלה למדינת פלשתין החדשה. המתיישבים הישראלים באיזורים האלה יקבלו אזרחות כפולה. ההצעה קראה להכרה חופשית ופתוחה במדינת ישראל העצמאית מצד כל מדינות ערב, לרבות הכרה בזכותה הריבונית להתקיים לנצח. מן הצד הפלשתיני, ההמלצה הגדירה בבירור את גבולותיה של המדינה המוצעת החדשה (שהיו זהים פחות אותו יותר לגבולות שנקבעו בהסכם ג'נווה). כיוון שהפלשתינאים השתתפו בהגדרת ההחלטה, ברור היה שהגבול המוצע יהיה מקובל עליהם. ההחלטה קראה גם לאכיפה על ידי האו"ם (עניין שהיה שנוי במחלוקת עזה) והגדירה סנקציות ועונשים על הפרת תנאי ההחלטה. באופן חסר תקדים, שעם זאת אולי רימז על דפוס לעתיד, אושרה ההחלטה במשאל עם; אישורו בדרך זאת סייע להבטיח שכאשר ההסכם יתקבל על ידי האו"ם, הוא יזכה לתמיכת האזרחים במדינות המעורבות.

קיצונים משני המחנות ניסו להכשיל את משאל העם ואת ההסכם ולטעת באנשים פחד באמצעות מעשי זוועה שונים. אבל מעשיהם רק הגבירו את התיעוב שהציבור חש כלפי הקיצוניות , ובמשאל העם אישר הציבור את ההחלטה ברוב מכריע.

הודות לשגשוג הכלכלי, לתהליך השלום המוצלח ולתרבות הפוליטית הצומחת, הן פלשתין והן ישראל הפכו לאיים של דמוקרטיה ושפע. ההשפעות המיטיבות שקרנו מהן עודדו שינויים פוליטיים עמוקים במזרח התיכון. המצב בלבנון התייצב במידה רבה הודות לחזרתם של פליטים פלשתינאים לפלשתין ולישראל ולפירוק מיליציות כמו החיזבאללה. מוסלמים ונוצרים בלבנון הלכו בדרכי הפלשתינאים ואישרו את הסכם השלום; לבנון חזרה להיות מדינה משגשגת כבעבר.

והמולות, השייח'ים והרבנים שהירהרו באירועים מאז ועידת מד"ש אמרו שזהו הגורל שקבע אלוהים. כל השאר הוא פרטים. אינשאללה.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  ביום יוני 16, 2006 בשעה 12:01 am

    תרחישי השלום המופיעים כאן מזכירים לי תרחיש דומה שהוצג באחד מספריו של טום קלנסי (שלא זכור לי שמו כרגע) שגם בו מתפתחת דינאמיקה הנמשכת שבועות ספורים המובילה לחתימת הסכם השלום המיוחל ולהגשמת הפנטסיה התנכית של "וגר זאב עם כבש"
    כשקראתי אז את העלילה חשבתי לעצמי בדיוק את אותה המחשבה שקראתי בתרחישי המילניום. מדובר בדינאמיקה שמנותקת לגמרי מהמציאות כל שכן מהבנת מערכת הערכים, האמונות, והמטענים השליליים שנושאים עימם הצדדים בסכסוך ואשר בעיקר ממחישה את בורותם המוחלטת (או שמא תמימותם המוחלטת) של כל אותם חוצניים אירופאים/אמריקניים וכו/.
    הלקח שלי הוא שהסיכוי להתממשותם של כל אותם תסריטים בהם הכוח החיצוני הוא המוביל, נמוך בהשוואה לתרחשים בהם הכוח המניע הוא פנימי, קרי נובע ממשא ומתן ישיר ללא מתווכים בין הצדדים לסכסוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: